כתבה זו נכתבת לאחר טקס "מסך הזהב" 2001 שנערך ביום ג' ה-
30.10.2001 בערב.
טקס זה, אשר מאורגן ע"י מגזין "פנאי פלוס", בוחר את נבחרי השנה
בטלוויזיה, עפ"י בחירת הקוראים של המגזין.
הטקס הוא טקס זוהר ונוצץ במיוחד ומוזמנים אליו כל המי ומי של
תעשיית הטלוויזיה בארץ. הטקס מתיימר להיות ה-"אמי" הישראלי וכל
הגישה אליו היא ככזה-  הוא מפורסם זמן רב לפני, הכוכבים באים
במיטב המלבושים, אותם קנו במיוחד לערב ועוד כהנה וכהנה דברים
המאפיינים אירועים נוצצים וחשובים כגון זה.

הכתבה, נשלחה במטרה להתפרסם במגזין במה ובינתיים מפורסמת פה,
אני מקווה שאולי תאושר למגזין בעתיד

הטלוויזיה, שהתפתחה רק במאה הקודמת, תפסה מהר מאוד את מעמדה
ככלי לבידור ההמונים, כאמצעי התקשורת החשוב והמרכזי ביותר
וכערוץ העברת מידע כגון חדשות, מזג אוויר וספורט.
המדיום הטלוויזיוני נאבק רבות, לקבל אותו כמדיום אומנותי ולא
ככלי לבידור המונים. מאבק זה דומה במשהו, למאבק שעבר עולם
הקולנוע עשרות שנים עד הכרתו כאמנות לגיטימית (למרות שעדיין
ניטש הוויכוח האם סרטים הוליוודיים עתירי פעלולים וחסרי עלילה,
סרטים חסרי עלילה מתוחכמת, הסרטים המצליחים ביותר מבחינה
קופתית, יכולים להיחשב לאמנות). אין ספק שבפני הטלוויזיה ישנו
עדיין מאבק ארוך ומתיש בעיקר בגלל שהיא נחשבת לדגם פופולרי
מאוד הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר (או למסעודה משדרות).
גם היוצרים, מבינים שזהו אפיק היצירה המרכזי, המגיע לכל שכבות
האוכלוסייה והעשיר ביותר בכספים בגלל הפרסום. בגלל עובדה זו,
ישנו מאבק, הניטש כבר תקופה ארוכה, על הגדלת כמות הפקות המקור
וסרטי הטלוויזיה. מאבק זה כולל הפגנות של היוצרים כנגד המשפחות
השולטות בתקשורת בישראל.
גם לימודי הקולנוע לעומת לימודי הטלוויזיה מבחינים בקולנוע
כאמנות גבוהה לעומת הזלזול בלימודי הטלוויזיה. באוניברסיטת ת"א
לדוגמא, אמנם ישנה מחלקה ללימודי קולנוע וטלוויזיה, אך לימודי
הטלוויזיה אינם מפותחים ואף די מזלזלים בהם. דווקא בישראל,
עובדה זו היא ביחס הפוך למצב הקיים בו כמעט ואין קולנוע בארץ
ואילו הטלוויזיה מפותחת ומהווה את מקור הפרנסה לרוב בעלי
המקצוע, גם אם הם למדו קולנוע במקור.

לאחר צפייה בטקס "מסך הזהב" בטלוויזיה, ראיתי מקום לדיון במצבו
של המדיום הטלוויזיוני בישראל ובפרט בשאלה האם הטלוויזיה
בישראל אכן הגיעה למעמד אשר מצדיק קיום טקס כזה ובעיקר, האם
טקס זה אכן נתן לטלוויזיה את הכבוד והמעמד שהוא מתיימר לתת לה,
בדומה לטקס האוסקר שנחשב לאירוע חשוב לתעשיית הקולנוע.

הטקס הנוצץ, חיקוי של טקס האוסקר, אמור היה לשרת את רצונה של
הטלוויזיה בהכרה בהיותה אמנות ובהכרה בחשיבותה. ניתן היה להסיק
זאת מלקיחת המודל המאוד מוכר מטקס האוסקר ומכל העיצוב הנוצץ
והגישה הרצינית של כל הכוכבים לטקס זה.
לדעתי, הבעיה הגדולה ביותר של הטקס שנערך אתמול היא שהבחירה של
התכניות נעשתה ע"י קהל הצופים. עובדה זו מוצגת דווקא כדבר
חיובי ודמוקרטי מאוד, אך הוא יוצר ניגוד בין הטקס הנוצץ
והחשוב, לבין התוצאות שמשמעותן, בצורה ברורה ביותר, שיקוף
ההעדפה של המכנה הנמוך ביותר או הקהל הרחב ביותר. נוצר מצב בו
אין כמעט כל הבדל בין התוצאות ובין טבלת הרייטינג ולשם כך בטח
אין צורך בטקס משום שטבלאות הרייטינג מופיעות בכל חלקת דפוס
טובה. הרייטינג משקף את השקפתם של הצופים ואינו בהכרח מעמיד את
התכנית תחת סטנדרטים אומנותיים כלשהם ולכן אין קשר בין הזוכים
לבין איכות או מקוריות או חס וחלילה אומנותיות כלשהי.
נוצר פער בין רצונו של המדיום הטלוויזיוני להיות חשוב ולקבל
הערכה לבין תוכנו של הטקס הנוצץ אותו הוא מארגן. בטקס האוסקר
האמריקאי או פרסים קולנועיים דומים כגון "דקל הזהב", הבחירה של
הזוכים נעשית ע"י בעלי מקצוע ואנשי התעשייה עצמם. דבר זה אמנם
מביא לתלונות על עירובה של פוליטיקה, אך גם מנתק את הקשר הישיר
בין הזוכים לאהבת הצופים. אמנם רוב הזוכים מצליחים גם בקופות,
אך ישנו סיכוי גם לסרטים אומנותיים יותר ולא רק לסרטים עתירי
פעלולים או קיטשיים. בדרך זו גם עוזרים לפרסום סרטים יותר
אומנותיים שאח"כ נמכרים לקהל הרחב כסרטים אשר זכו באוסקר,
ומביאים להם צופים רבים נוספים.
הטקס אתמול מעיד כי הטלוויזיה הישראלית חסרה את כל זה, כל מה
שנשאר לה זה חיקוי לזוהר שיש בתעשיות אחרות, מופע מזויף המייצג
את הרייטינג בלבד ומהווה סיכום לרייטינג השנתי. מבט על
התוצאות, אשר הביאו לבחירת סדרות כמו "טירונות" ו"שמש"  בפעם
השלישית ברציפות, למרות שלא היה בתכניות האלו כמעט כל חידוש
בשנים האחרונות, מראה, מבלי לחוות איזושהי דעה על איכות
התכניות הנ"ל, כי הטעם הפופולרי אינו משתנה וכי מעט מאוד דברים
חדשים וטובים צמחו בשנים האחרונות. במצב כזה, לחלק מהזוכים, לא
היה אפילו למי להודות מלבד לבוחריהם, משום שהם הודו כבר לכולם
בשנים קודמות. בנוסף אין שום לחץ על הטלוויזיה לחדש, משום
שהצופים מצביעים לנוסחאות שחוקות, שכבר הצליחו. העברת הבחירה
לבעלי מקצוע הייתה מכריחה את היוצרים להיות עם יד על הדופק,
ליצור סדרות עם איכות ויזואלית ולהקפיד על העלילה ובעיקר לחדש
כל הזמן.
במרכז הטקס (או יותר נכון בסופו), בדומה לבחירת הסרט הטוב של
השנה בטקס האוסקר, נבחרת תכנית המקור של הטלוויזיה וזהו אמור
להיות שיאו של הערב. יש צדק מאחורי העמדת בחירה זו במרכז, משום
שהיא אמורה להוות את גולת הכותרת של היצירה הטלוויזיונית
הישראלית, בחירה בתכנית מקור ולא חיקוי של תכנית כלשהי מחו"ל.
לדעתי, התכנית שנבחרה השנה אומרת דרשנו -  "לגעת באושר",
הטלנובלה הישראלית, הייתה המנצחת הגדולה של הערב. הטלנובלות,
נחשבות ע"י רבים, כז'אנר נחות למדי הפונה למכנה משותף נמוך
ביותר ובעיקר לנשים או ליתר דיוק לעקרות בית. הז'אנר מאופיין
במשחק מוגזם עם מניירות קיצוניות, סיפור מסגרת צפוי וידוע של
רעים וטובים ובכלל המון תבניתיות ושימוש באלמנטים מוכרים שוב
ושוב. זוהי הסיבה גם לפופולריות של ז'אנר זה וכידוע, עם הצלחה
לא מתווכחים.
מצד שני, זכייתה של תכנית זו בתור תכנית המקור של 2001, מעידה
לדעתי, כי הטלוויזיה בישראל, משלימה עם המצב בו תכניות טובות
יהיו אלו הפונות למכנה משותף נמוך מאוד.
נכון שניתן להגיד כי אין כל הצהרה מעין זו ע"י המדיום, אך קל
לחבר זאת לטקס, שהוצג כאירוע הדגל של היצירה הטלוויזיונית.
האוסקר של הקולנוע הישראלי, אשר בו נבחרים הזוכים ע"י ועדה ולא
ע"י הצופים, אך לצערנו יש מעט מאוד קולנוע ישראלי בשנים
האחרונות מסיבות כלכליות.
הטלוויזיה, שנהייתה מסחרית מאוד, בעיקר אחרי מתן זיכיון הערוץ
השני, משלימה בשתיקה עם הסגידה לתרבות הרייטינג בארגנה ושיווקה
של טקס מעין זה ובעלייה לרגל של כל הכוכבים לקבל את הפסלים
הנוצצים. עובדה זו מעידה לדעתי, על השלמה של הטלוויזיה עם
היותה כלי בידור ותו לא, משלימה עם הנחיתות האומנותית שלה.
יש אמנם הפקות מקור טובות מאוד בשנים האחרונות - תכניות, סרטים
ועוד, אך כל אלו אינם מקבלים מקום של כבוד בטקס שאמור להוות את
הדגל של היצירה הטלוויזיונית, סיכום והענקת פרסים. במקום לחלק
פרסים על איכות, מחלקים פרסים על מחזור וכניסה לטבלת
הרייטינג.
מצב זה ניתן לתקן ובקלות: יצירה טובה ואומנותית לא פחות
מהקולנוע, ניתן למצוא במעט הפקות המקור שכן מאושרות. כל מה
שנותר זה לתת להן את היריעה והכבוד המגיעים לה, לתת לה ייצוג
מכובד באמת בטקס "מסך הזהב" ובכך לעזור לעליית מעמדה בכל
השכבות. את תרבות הרייטינג אין צורך לטפח ואין צורך לטפוח לה
על השכם. תרבות הרייטינג הייתה ותישאר מפותחת במילא, דרך
המסחור של הטלוויזיה ופרסום טבלאות הרייטינג. ובזה היא צריכה
להסתפק.

לדעתי אין מנוס מעדכון הטקס הנ"ל והעברת בחירת הזוכים לאנשי
המקצוע ומבקרי הטלוויזיה.
בכל דרך אחרת, יישאר לתעשיית הטלוויזיה, בעיקר הזוהר או אולי
רק הזוהר.