בליבו של שום מקום, בקופסא, מונחת ציפורן של פיל סיאמי    
באראנכד - הסוף


שעת ערב מאווררת מטיפה לחלום.
החשתי את צעדי מנסה לשמור על ערנות.
חרקי קיץ וחריקות של צרצר קורעות את הדממה.
אל מול רגלי קרפדה מקפצת. עושה חנייה אל מול רגלי.
עיני מתבוננות ביצור המרטט תחתי.
הרגל מתרוממת
יורדת
כיווץ קל
אין רטיטה
דממה.
סתאאאאאם

חמישים, שבעים ועוד קצת הלאה.
המנוע תובע החלפת מהלך.
ירוק ואדום של מכוניות חולפות מלוות את התאוצה הגוברת.
שמונים ומאה מלטפים את המחט המיימינה.
הצבעים מתחילים להתערבב, להתקרב.
המאה וארבעים הגוף כולו מזדעזע. אך לא נותר לו הרבה זמן
המכונית שממול מתקרבת במהירות כפולה, הסטה קלה של ההגה
קראש. קולות רועמים וצבעים מטרפים.
ודממה
סתאאאם

היא הגיעה מטופחת, נרגשת מצפה.
קפלה רגליה והחלה, בקול שאינו יכול להסתיר את הרעד, להסביר.
פרצופו הקשוב נתן תקווה.
ידיה נפתחו בתנוחות של הסבר.
שפתיו נתפשטו.
היא חייכה בהשתתפות.
ובקול שקט, כמעט בלחישה, שהכתה באוזניה כתופים רועמים, הוא
אמר:
לא.
היא החווירה.
ובפרצוף מחייך הוא שלל ממנה את חייה.
היא דממה.
סתם.