השמש האחרונה
פרק א' - סוף עידן הקיסרות

ריח צחנה עלה משולי דרך האפר שהובילה לארמון הקיסר. הייתה זו
שעת צהרים מאוחרת והשמש עדיין יקדה במרכז הרקיע. ארבעה צמיתים
מסוקסים, מגולחי ראש חשפו חזה מיוזע בעודם נושאים את תא
האפיריון בו נח הקיסר הקטן. לא היה צורך בארבעה מצמיתי הקיסר
הקדוש בכדי לשאת את התא. הקיסר, או כפי שהיה קרוי בימים אלו,
הקיסר הקטן, היה בן 12 חורפים בלבד וקל לנשיאה. אך מנהגים,
כדרכו של עולם נשארו ונדרשו 4 צמיתים, שכל מלבושם הוא חצאית
שחורה מעוטרת ב-3 שמשות הזהב, סמל הקיסרות הנצחית הקדושה בכדי
לשאת את הקיסר הקדוש. הקהל הצטופף לאורך דרך האפר המזוהמת
והשתחווה כל אימת שהפמליה המלכותית קרבה. לא היה זה כבוד שרכשו
לקיסר הקטן. לא הייתה כל סיבה לחוש הערצה לקיסר הקדוש. עוני
היה המעמד היחיד בקרב אלו שלא נולדו בארמון המלכותי, והכל היו
עבדים. הקיסר זימן באחרונה צוק'אן (כל משרתי הקיסרות שאינם מן
האצולה) רבים בכדי שירשתוהו באופן אישי, אך איש מאלו לא חזר
לספר על שירותו. אומנם נהוג היה שכאשר צוק'אן הופך לשורט'אן
(משרת הקיסר הקדוש) הוא שוכח את חייו הנחותים הנמצאים בעברו
הרחוק. אך מעטים הם השורט'אן שעשו כן באלף החורפים האחרונים.
רבים שבו בסתר למשפחותיהם כשיכלו, מביאים מזון ומנסים לסייע.
היה זה דומאורט שורט'אן שגרם לכל להשתחוות. הוא רכב בראש
הפמליה החשובה. דומאורט, שר הצבא הגדול של האימפריה הקיסרית
ומגינו של הקיסר הקדוש. היה הוא איש קר ומחושב ללא דופי. ציית
לכל חוקי הממלכה ואכף אותם כשהיה צריך. הורים הפחידו את ילדיהם
עם שמו של השר הגדול. אם צוק'אן לא היה מראה את הכבוד הראוי
לקיסר הקדוש, לפי ראות עיניו של דומאורט, היה שולף את חרבו
המעוקלת וכורת את ראשו של הכופר מבלי להניד עפעף או לפצוע פה.
דומאורט היה היד המבצעת של פקודותיו של הקיסר הקדוש. השיירה
המשיכה לפסוע בעצלתיים לכיוון הארמון הקיסרי, דומאורט לקח עימו
רק 20 מחיילי המשמר. הוא היה מוטרד למדי. ניתן היה לראות זאת
בנקל. עיניו לא נפלו על הקהל הדל שהתרפס על החול היבש, ולא תרו
אחר כופרים. שאם לא כן, היה מבחין מיד באיש הזקן שעמד לצד
הדרך. אך הוא לא. עברו רגעים ארוכים עד ששם לב לדבר. כשעיניו
השחורות פגשו בעיני אפור השיער, מבט נזעם רטט על פניו. החוצפה!
התעוזה! הוא הניד ראשו בכדי שהצמה שעיטרה את ראשו הכמעט מגולח
לגמרי (סימן ההיכר של השורט'אן האצילים) תנוח על כתפו, למען
יקל עליו להעניש את בן הבליעל. אך הזקן השיב לו בקידה קלה
וחיוך. דומאורט שורט'אן שלח ידו לנדנדת חרבו אך נמלך בו ברגע
האחרון. מבט מופתע נח על פניו והוא טמן את ידו בזקנו המשולש.
הוא סקר את הזקן ורק כעת הבחין בגלימת התכלת של אפור השיער,
במטה העץ שהחזיק בידו וחשוב מכל בטבעת שנחה על ידו שאחזה במטה.
היתה זו טבעת כסף עם אבן אדומה. סימנם של הראשונים. הראשונים
נעו ברחבי העולם, ויש טוענים כי התקיימו עוד בטרם עלייתה של
האימפריה הקיסרית, אם כי הדבר היה מגוחך בעיני דומאורט
שורט'אן, הלוא הקיסרות התקיימה זה נצח נצחים. אך הראשונים לא
היו נתונים למרותו של הקיסר הקדוש, תפקידם היה להגן על העולם
מפני ימי החושך. האגדות מספרות שפעם היו לעולם שלוש שמשות.
כסמל הקיסרות המקודש. וכי העולם איבד את השמשות בזמנים שונים.
לאחר כל אחת מהפעמים באו ימי חושך ואופל קרים ואכזריים. היו
אלו הראשונים שהצילו את העולם מאבדון. וגם כאן, מעבר לים הגדול
חשו כבוד רב לראשונים. אם כי עברו שנים רבות מאז שנראה אחד כזה
בתחום הממלכה. דומאורט שורט'אן רטן לעצמו חרישית, הוא לא אהב
את הראשונים, והוא כעס על כך שישנו אחד בממלכתו שלו, זאת
אומרת, של הקיסר הקדוש ושהוא לא ידע על כך. אחד הצוק'אן לדעתו
לא הביע כבוד מספיק דייו לקיסר הקדוש בהשתחוותו, הוא קרב עם
סוסו לצוק'אן המבוהל והלם בו בידית חרבו. הצוק'אן נפל על
הרצפה, המום אך נזהר שלא לפצות את פיו ומיהר להשתחוות בשנית.
השיירה המכובדת המשיכה בדרכה לעבר הארמון.

כשהקהל התפזר לדרכו, טריש צוק'אן גידף לעצמו חרישית "שדומאורט
ימצא את דרכו לקרקעית הים הגדול" ונגע ברכות במקום בו ידית
החרב של דומאורט שורט'אן פגשה את קרקפתו. הוא לא הבין מדוע
קיבל זאת. הוא השתחווה בצורה הטובה ביותר שיכל להעלות על דעתו.
קרוב יותר לאדמה, היה עליו לטמון ראשו בחול ולהפסיק לנשום.
"מילים מסוכנות" נשמע קול מאחורי כתפו. טריש השתנק. הוא לא
התכוון שאיש ישמע אותו. אוי! הדבר יכל לסבכו כהוגן. הוא עוד
יתפלל שדומאורט יחבוט בראשו כמה שירצה. על מילות כפירה כאלו
יכל דומאורט לפשוט את עורו בעודו חי. טריש הסתובב במהירות "לא
אמרתי דבר" התגונן אך מיד הבין שהוא מדבר אל אחד מהראשונים.
הוא מעולם לא ראה ראשון במו עיניו, אך ציורים רבים היו שסיפרו
את סיפורו של העולם. ובסיפורים אלו ראה לא אחת את מלבושם של
הראשונים. לא היה פה מקום לטעות. גלימת תכלת, חולצה לבנה, מטה
עץ וטבעת כסף. עיניו נפערו לרווחה. "סלח לי מגן קדוש" השתחווה.
"לא התכוונתי לדברי, אנא מחל לי!". הראשון חייך. "זה בסדר בני,
רק הזהר בלשונך, אין לדעת מי מאזין בימים אלו. קום, קום, אין
צורך להשתחוות, תן לי רק להביט בראשך. יש לי הרגשה שהמכה הייתה
מכוונת אליי ואתה רק היית בדרך". טריש מיהר להכחיש אך ידיו של
הראשון לפתו לפתע את ראשו של הצוק'אן בחוזקה. עיניו של טריש
צוק'אן כמעט יצאו מחוריהן. הוא חש בעקצוצים בכל גופו. הוא עצם
את עיניו ואיבד את עצמו לכמה רגעים. לבסוף כאשר עשתונותיו
חזרו, מצא עצמו יושב על הדרך מתנשף כאילו רץ עד הארמון וחזור
30 פעם. "אתה תהיה בסדר" חייך הראשון מעליו. טריש העביר ידו על
ראשו. הפצע שהיה שם לפני כן נעלם. הוא שמע על ניסי הראשונים,
אך היה בטוח שהם בגדר מיתוסים מאגדות ילדים. הוא היה מאושר
ונבהל כאחד, מלא הערצה ומבועת. הוא זינק אל רגליו של הראשון
והחל לנשקם. "תודה לך מגן קדוש, סלח נא לי על כל חטאי". הראשון
התכופף והרים את טריש מכתפו. טריש צוק'אן הופתע, הוא לא העריך
נכונה את כוחו של המרפא, המגן, הראשון, חרף חזותו הקשישה היה
לעתיק כח רב מששיער. "איך אוכל להודות לך" ביקש. "הזמן אותי
לארוחת צהרים, והיה לי לאיש שיחה". טריש הנהן בראשו בשמחה. מי
יאמין לו, ראשון ריפא אותו בעזרת הכח העתיק וביקש את חברתו.

טריש צעד לאורך השוק, ראשו נישא מעלה והוא מחויך כאילו זכה
בסירת דייג משלו. הוא בחר לחצות את השוק בדרכו לפונדק "ים
הקיסר", לא כי הייתה זו הדרך הקצרה לשם, כלל וכלל לא. למעשה
הייתה הדרך ארוכה יותר מאשר אילו היה הולך לאורך השביל הצדדי.
אך טריש רצה שרבים ככל האפשר יראו אותו צועד לצדו של הראשון.
בשם הקיסר הקדוש! מגן הולך לצדו! אנשים לא יפסיקו לרכל על כך
שבועות. העתיק חייך בסתר, כאילו ידע את סודו של טריש צוק'אן.
מבטים רבים הופנו אליהם, סוחר שהוביל עגלה עם מרכולתו נעץ
עיניו בראשון וכמעט ומעד . כל מי שנקרה בדרכם, קד קלות וסקר
בפליאה את הראשון. העתיק השיב חיוך לכל מי שקד והחזיר קידה קלה
בראשו. טריש הבחין שהוא הולך בצעדים גדולים ומהירים, הוא כנראה
התרגש יותר ממה שחשב לעצמו. ודאי היה סמוק כמו עגבנייה. אך
הראשון המשיך לפסוע לצדו חרף גילו המופלג והמטה שנתמך בו,
לכאורה היה ניתן לחשוב כי העתיק פוסע לאיטו בשלווה. הם פנו
לנקודה בה השביל הצדדי נפגש עם דרך השוק והמשיכו משם עד
לפונדק. כשהגיעו למבנה הלבנים שנשא את השלט "ים הקיסר" נזכר
טריש שהוא לא נושא עליו מטבעות כסף רבים והוא קיווה שבעל המקום
לא ידרוש מהם תשלום עבור הארוחה. גם בזמנים קשים אלו, היה זה
יותר מכבוד לתת מחסה ואוכל לראשונים.

בעל המקום היה שמן וקרח. את פניו עיטרו גבות עבות ושפתיים
מלאות. הוא ניגב את פניו בסינר שהיה תלוי בקלילות מתחת לכרסו
כשנכנסו לפונדק טריש צוק'אן והראשון. הפונדק היה ריק מאדם,
כנראה הייתה זו השעה. שסיים למחות את הזיעה מפניו הבחין
באורחיו, הוא נשך את שפתו ומיהר אליהם עם רגליו הגדולות בצעדים
קטנים וחפוזים "ברוכים הבאים לים הקיסר" הכריז בשמחה, כנראה
בהתרגשות מה. מיד כשהבין שכמעט וצעק לעברם, קד במגושם והמשיך
בקול חלוש "כבוד גדול אתה חולק עמי בבואך למעוני, הראשון".
הראשון קד בחזרה " נשמח לארוחה, קצת צל וקצת מים, זמננו קצר
איש טוב". "בקשתך היא מצוותי" הצטעק בעל המקום ומיד רץ בצעדיו
המגושמים אל עבר המטבח. הראשון החניק חיוך והתיישב בשולחן
האחרון. קולות רמים עלו מן המטבח. בעל המקום חילק פקודות כמו
מצביא בקרב על השמש. טריש התיישב מול הראשון. זה עתה שם לב שעד
כה לא פצה את פיו אפילו פעם אחת. היו לו אלף שאלות שרצה לשאול
ואומץ להפריח רק אחת מבעד לדל שפתיו. "היותר לי לשאול לשמך,
הראשון?" ביקש ומיד כיווץ את עיניו מחכה למהלומה שתבוא.
"וודאי" השיב הראשון "שמי הוא שרבלאן". "הראשון שרבלאן, אני
מתנצל אם איני נוהג כשורה, מעולם לא ראיתי מגן מלבד הוד
קדושתו". הראשון שרבלאן טפח בחביבות על כף ידו של טריש מעל
השולחן. "זה בסדר בני, אתה נוהג למופת, שב נא בנינוחות. זה זמן
רב מאז שהייתי בחלקו זה של העולם ושאלות רבות לי אליך". טריש
חייך. אם חשב שמקודם היה סמוק נכונה לו עתה הפתעה. הוא נשען
לאחור שיחק באצבעותיו בעצבנות. "מתי הוד קדושתו הראשון שרבלאן,
היה בקיסרות הגדולה, אם יותר לי לשאול."
"היה זה לפני עידן עידנים בני, ובבקשה ממך, עתה כשיודע אתה את
שמי, קרא לי שרבלאן".
"כן הראשון שרבלאן, סליחה הראשון שרבלאן".

דומאורט שורט'אן ירד מסוסו ומסר את המושכות לסייס שחיכה לו
בפתח הארמון. "הניחו את האפיריון ועזבו!" ציווה על הצמיתים.
הארבעה עשו כן. לאחרונה איש מהצמיתים לא ראה את הקיסר נכנס
לתאו או יוצא ממנו ודומאורט דאג לכך. הצמיתים עזבו והסייס כבר
נכנס לאורווה. דומאורט שורט'אן סקר בחופזה את הכניסה לארמון
ווידא שאיש אינו מתבונן במסווה של פיהוק. לאחר מכן דילג
במהירות על מדרגות הכניסה ונכנס. תא האפיריון לא באמת נשא את
הקיסר הארור. הייתה זו הצגה. הצגה מייגעת שהיה שמח להיפטר
ממנה.  היו לו כל כך הרבה דברים חשובים לעשות והמסע ב"חברת"
הקיסר כל יומיים היה מטרד מייגע. וכאילו לא דיי בכך, ראש רשת
המרגלים שלו לא דיווח לו שהגיע אחד הראשונים לשטח הקיסרות.
"טורקיז!" צרח בעודו פוסע במסדרון הארמון הקיסרי בדרכו למשרדו
שלו. "הביאו את טורקיז למשרדי מייד!". הוא לא חיכה לתשובה,
למעשה אפילו לא הבחין בשורט'אן כלשהו שיישא את הפקודה, אך
הייתה לו הרגשה שפקודתו תתבצע במהרה. חדר משרדו של דומאורט היה
רחב כמעט כמו חדרו של הקיסר. כל קירותיו עוטרו בחרבות וציורים
שתארו קרבות שדומאורט ניצח בהם. בכל הציורים הופיע דומאורט על
סוסו השחור "מוות" והוא תמיד היה גבוה בראש מכל יריביו. אוחז
בחרבו ומכה באוייב. דומאורט ידע שלא כך הדבר, את מרבית קרבותיו
הוביל כשהוא משקיף מנקודה גבוהה וחילק את פקודותיו באמצעות
שליחים. אך משוררים תמיד זכרו את הדברים קצת אחרת. דומאורט
ניגש לשידה שלצד שולחנו ומזג לעצמו קצת יין. לאחר שסיים לגמוע
את היין בלגימה אחת נשמעה נקישה על הדלת "יבוא!" קרא דומאורט.
גבר גרום פנים בעל אף מחודד ועיניים קטנות נכנס בשקט וסגר
אחריו את הדלת. "זימנת אותי אדוני" אמר בשקט.
דומאורט הנהן בראשו והתיישב מאחורי שולחנו. הוא בחן את האיש
קטן הקומה. כל אחד יכל לטעות ולחשוב שהיצור הקטן הזה בלתי
מזיק. רבים אכן סברו כך. אך טורקיז היה מסוכן מכל אדם אחר עלי
אדמות שהוא הכיר. העיניים הקטנות האלו ראו תמיד את הנסתר מכל,
האוזניים הגדולות האלו שמעו כל לחישה ברחבי הקיסרות. האיש הקטן
שהכל חשבוהו לאחד ממשרתיו האישיים של דומאורט היה למעשה ראש
רשת המרגלים הקיסרי. "איך ייתכן" שאל דומאורט והמשיך בקול רועם
"שנכנס לתחומי הקיסרות איש שלבוש כאחד הראשונים ואני איני יודע
מכך?".
טורקיז עיקם את שפתיו. "אדוני כבר יודע את דבר הימצאותו בשטחי
הקיסרות?" שאל בערמומיות ושיפשף את ידיו זו בו. "הראשון הגיע
לממלכה הקדושה לפני זמן קצר מאוד. כנראה בסירה שעגנה בנמל בזמן
שאדוני רכב בחברתו של הקיסר, לאדוני מקורות מצוינים".
דומאורט לא נפל שולל אחר מחמאותיו הסמויות של טורקיז. הוא ידע
שטורקיז וודאי כבר יודע על חילופי המבטים בינו לבין הראשון
בזמן שרכב. לעזאזל הוא וודאי יודע כמה פעמים משך בזקנו במהלך
הרכיבה. הוא מזג לעצמו עוד כוס יין, שתה בלגימות קטנות ונשען
לאחור.
"אני רוצה לדעת מה הוא עושה כאן, כמה זמן תכנן להישאר, היכן
הוא לן, ומתי הוא הולך".
"בוודאי אדוני" השיב טורקיז במהרה "המידע יגיע לאדוני תוך שעה
לכל היותר".
הוא סקר במומחיות רבה את שולחנו של דומאורט, היצור ידע איך
לדלות מידע ממהירות מעופו של יתוש. דומאורט קינא ביכולתו של
האיש להסיק מסקנות. "השלום לקיסר בהעדרי?" שאל.
טורקיז הנהן "רק אצבע הייתה חסרה, מצאנו שורט'אן שהתאים".
"טוב שכך" סיכם דומארט וקם על רגליו, למרות שלא היה טוב בעיניו
הדבר. אך הקיסר היה נעלה מכל אמות מידה שסיגל לעצמו.
"ברשותך" הבין טורקיז את הרמז, קד במגושם ויצא.

ריח הדגים היה נפלא. טעמם היה... מסעיר חושים. כן! טריש צוק'אן
לא מצא מילה אחרת לתאר זאת. הוא חשד שאם היה בא לאכול לבדו
(ואפילו משלם על הארוחה) לא היה זוכה בסעודת מלכים שכזו. בעל
המקום עמד ליד הדלת שהובילה למטבח וליקק את שפתיו, בוהה בהם
בשביעות רצון, מחייך בכל פעם שהראשון היה מביט לעברו וחש לעברם
במהירות שואל אם יש דבר מה נוסף שיכול להביא או לעשות. "ובכן
טריש, מה אתה אומר על הצעתי?" שאל שרבלאן וניגב את פיו בממחטה.
טריש הפסיק ללעוס את חתיכת הדג האחרונה שלו והתיישר בכסאו.
לגימה אחת מהיין שלו והוא בלע את שארית הדג. הוא חייך והתנצל
על הגסות שבה נעשה הדבר. למעשה הוא רק ניסה למשוך קצת זמן. האם
להסכים להצעה או לסרב? מצד אחד חייו בקורדאהן, עיר הקיסר, לא
היו רעים כל כך. אומנם היה רק שוליית נגר, אך הייתה זו עבודה
זמנית בהחלט. עד שיחסוך מספיק מטבעות זהב בכדי לקנות לו חווה
משלו. אחר כך יהיה חקלאי. יגדל את מזונו, יטפח פרה ואולי גם
לול קטן. יינשא, יביא ילדים לעולם. חלום קטן. אך מצד שני, הוא
מנסה להשיג את החלום הזה כבר שנים מספר. עד כה הסכום הגדול
ביותר שהצליח לחסוך סידר לו חדר מעופש וריקוד עם אחת המלצריות
ב"ים הסוער". קצת הרפתקאות רק יתבלו את החיים שלו. כן! למה לא?
תמיד הוא יוכל לחזור לכאן ולהמשיך מהיכן שהפסיק. טורדין צוק'אן
לעולם יקבל אותו בזרועות פתוחות. ובכלל, זה זמן מה שהוא חשד
שטורדין יכול לעמוד לבדו בעבודה ואין הוא באמת זקוק לעזרתו
שלו. "אבוא אתך!" השיב וחייך. עיניו בהקו. הוא עומד לפני
ההרפתקה הגדולה בחייו. שרבלאן חייך גם הוא, אם כי טריש היה
בטוח שראה לרגע את עיניו של הראשון נוגות בעצב. "אני שמח שהגעת
להחלטה לבדך. יש לי הרגשה שההחלטה כבר נעשתה עבורך גם מבלי
שתישאל". טריש היה בטוח שזהו סוג של התנצלות. אבל לא העז
לשאול.

עורב קרא בקול לתוך הלילה השחור, ואז הפסיק, כאילו יכל להבין
את מה שניבא. שרבלאן פסע בצעדים חרישיים אל עבר הארמון. הוא
ידע שאיש לא יעצור אותו, איש לא יעז להפריע לדרכו של אחד
הראשונים. אך ממה ששמע וממה שראה,  אפשר יהיה לשכוח אולי לרגע
שהוא נמנה על הראשונים, ובטעות חרבו של אלמוני תפגוש בצווארו.
ובכלל, יותר מדי עומד כאן על כף המאזנים. שרבלאן ידע מה הולך
לקרות, הוא ראה זאת בחלומו. הוא כבר השלים עם גורלו המר ועשה
את כל ההכנות שהיה יכול לעשות בפרק הזמן שהוקצב לו. הוא רק
קיווה שטריש לא ייטור לו טינה רבה. לבסוף הצליח להגיע לשערי
ארמון הקיסר.מכאן הדרך תאלץ להיות גלויה. אין ברירה אחרת. שני
השומרים קפצו מיד והניפו את חרבותיהם באלכסון, לחסום את המעבר.
הם לא זכרו מעולם שמישהו ניסה לעבור באישון לילה את השער מבלי
שידעו על כך מראש. השמן מביניהם, שמגנו הקדמי היה מונח ברפיון,
גנח בהפתעה ומיד הצטעק "מי זה המעז ... בשם הקיסר הקדוש?".
שרבלאן הזדקף וחייך, "זה בסדר בני, באתי לראות את הקיסר".
השומר השני, הכחוש לעומת עמיתו פער את עיניו. הוא הביט
בהתפלאות או שמא בחרדה בשרבלאן. "ראשון.." מלמל בחוסר אונים.
"ראשון!". השמן העביר מבטו במהירות בין שרבלאן לשומר שלצידו.
מנסה לפענח את פשר התעלומה המסתורית. לכשהבין החוויר בן רגע.
מרחוק היה אפשר לטעות בו ולחשוב שהוא הסער בלילה שחור זה.
"הראשון" קרא הפעם בקול שקט יותר. "צר לי כי הפרענו לדרכך" קד
במגושם. "לא ידענו כי עומד אתה לבוא" התרפס השני והחזיר חרבו
לנדנו. שרבלאן החניק אנחה, לפחות מכאן עוד יוכל להמשיך, אך
עליו להזדרז. הוא אילץ את עצמו לעטות על פניו את החיוך הגדול
ביותר שיכל לשאת "זה בסדר, בני, זמני קצר. שאורם של 3 השמשות
יאיר עליכם תמיד". אילו רק ידעו שבעבר היו 12 שמשות. השנים סרו
מדרכו ופתחו את השער. הראשון המשיך בצעדיו הקטנים אך מהירים אל
עבר יעדו. הזמן היה קצר ואסור היה לו להיכשל. לא הפעם.
אסור....