אדם הוא ים
אז חשבתי לי שבגילי המופלג 18, ייגמרו לי שלל הדימויים
הדביקים. אבל מה לעשות, דבק בי החיידק.  

אדם הוא מיליון גרגרי חול על החוף
ישבתי אתמול וחשתי מרירות של אישה מסכנה בת 60. הייתי על החוף.
הייתי בים. היה לי קצת מוזר שאני מבקרת בים וכבר יוני. הרי
החוף הוא אחד המקומות האהובים עלי. שלוות אין סוף. ואז ישבתי
לי גבוה, מבודדת קצת, על סוכת מציל נטושה. נושמת בצורה שהמוח
מרגיש. מסתכלת על הגלים בצורה כל-כך לא פסטורלית. סתם על
התזוזה שלהם. לא על מקום שהם מגיעים ממנו ולא על מקום שהם
מתנפצים עליו. חשבתי על החול והצדפים ועל שברי הזכוכיות
שנשטפים לתוך הים ולפעמים נשאבים אל תוך העומק שלו, ונשארים
שם. אולי כי נוח לשקוע קצת ואולי כי פשוט הים מסרב לתת להם
לחזור בחזרה למה שהם היו פעם. לפעמים הגלים גם פולטים קצת
חלודה, זכר לאשפה שהשאירו בו מתרחצים חסרי נימוס. ואלה אנחנו.
הגרגרים שנתקעים לנו במעמקי הלב. הצדפים הרוחשים. והזכוכיות
החדות ששורטות חזק כל-כך ובסוף עולות מתוכנו כשפינותיהן
המכאיבות נעלמות. והכל נעשה במחזוריות מטורפת שכזאת. ולפעמים
כבר קשה לעקוב אחרי כל השינויים האלה שהחוף עובר. אבל תמיד עוד
יש בי תקווה, שגם אם הקימו גורד שחקים ענק ומחקו לי פיסת חוף,
שהשינוי הוא רק כלפי חוץ. ומתחת עוד נשאר לו החוף שאהבתי.


אדם הוא גאות ושפל
ויש לו ימים טובים,ויש לו ימים רעים. והים מבין את זה. שלפעמים
קצת קשה למים והם עולים ומכסים את החוף. ויש בהם עצמה וביטחון,
ויש בהם רוע והרס. אבל הים חייב להיות אכזרי למישהו. בטבע רק
החזק שורד. ולפעמים המים נסוגים. אולי כי קצת רע להם פתאום והם
רוצים קצת שקט מעצמם ומכולם. להיות לבד. הם עייפים רוצים לנוח
קצת מהימים הקשים שלהם. זה מובן לכולנו יש ימים עייפים.

אדם הוא השתקפות של שקיעה וזריחה על המים
ויש בו אהבה אין סופית. ויופי שמספיק לכמה עולמות. והוא הולך
בא. מתחדש ומת בכל יום. הוא בונה את עצמו בשלבים. ובמשך היום
הקרניים החמות שלו מכות על מים ויוצרות קשת צבעים נוצצת כמו
במחזה של שייקספיר או בחלום של ילד קטן. ולאט לאט הים מתקרר.
החושך יורד וצבעים חמים של להבות מציור פסטלי מושלם עולות.
עננים כתומים מכסים את השמיים השמש נופלת את תוך הים ומטילה
עליו צל מקסים של רומנטיקה מהאגדות. אז מה אם הרומנטיקה מתה
ואיתה כל החלמות טבעו. אז מה אם קרני השמש צורבות ומקלפות את
העור באיטיות כואבת. השתקפות זה כלפי חוץ. מותר לנו לחלום
חלומות. מותר לנו לחלום על ים בלי שובר גלים שיעצור אותנו.
אשליה אופטית של שקט מושלם.


הפסקתי לרגע לחשוב כי הגיע הזמן ללכת. ובמילא נגמר לי מצב-הרוח
לים. הדמעות המלוחות שלי זלגו והפכו לחלק ממי-המלח הסתמיים
האלה. חשבתי שאת תחילת עונת הרחצה שלי אני אחנוך בצורה מושלמת.
כנראה שטעיתי.