בתקופה שלנו, ילדה בלי פה זה לא דבר מוזר. כל כך הרבה מוטציות
של הטבע, ילדה בלי פה זה לא כזה ביג דיל. בגלל זה לא ידענו כי
אין לה פה. היא לא אמרה לנו שמשהו לא בסדר. איך אפשר לדעת
שמשהו לא בסדר כשהילדה לא מדברת?
שמענו רק אתמול על מה שקרה. שנה וחצי! שנה וחצי והיא לא הוציאה
מילה. טוב, כי אין לה פה. אז איך היינו אמורים לדעת? מה, לנחש?
הפעם לא תוכלו להאשים אותנו, זו לא אשמתנו שאין לה פה. אנחנו
היינו פה כל הזמן, כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לפנות
אלינו.
אומרים שהוא נהג לבוא לקראת הערב, פעם בכמה ימים. בא, עשה מה
שעשה ואמר לה לשתוק ולא לספר, הסוד שלהם הוא אמר. די מצחיק
שהוא אמר לה, כי הרי אין לה פה, למי היא תספר? ככה במשך שנה
וחצי. קל לאנוס ילדה בלי פה, היא לא יכולה להגן על עצמה. סתם
ילדה טפשה בלי פה שלא אומרת כשרע לה.
שמענו שחקרו אותו. אתמול, כשגילו. הוא אמר שהיא לא אמרה "לא",
שהיא לא צעקה. שיחררו אותו, כי בכל זאת זה תיק קשה. מה לעשות
כשהילדה לא מדברת? אין לה פה, וזו לא אשמת המשטרה. זו גם לא
אשמת ההורים שלה וזו לא אשמתנו. זו בטח אשמתה.
אחר כך באו אלינו, המשטרה האלה. אמרנו להם שלא שמענו צעקות
והיא לא אמרה לנו כלום. הם אמרו שנחשוב טוב, אולי בכל זאת.
ואמרנו שאולי, פעם... אולי צעקה או שתיים. ואולי ראינו אותו
יוצא מהבית שלה מדי פעם, לא ממש זוכרים. אנחנו חושבים שראינו
שריטות. ופעם בדרך לעבודה ראינו אותה עומדת על הגג ובוכה. אבל
תבינו, ממש מיהרנו, לא היה לנו זמן לשאול מה קרה. חשבנו שהיא
סתם שם, לא יודעים, מתקנת רעפים או משהו. יש ילדות שמתקנות
רעפים... איזה עוד מקצוע תמצא ילדה שלא יכולה לדבר, ילדה בלי
פה?
אחרי שהמשטרה הלכו ראינו שוב את הילדה המוזרה, ילדה בלי פה.
היא עצרה מולנו. אנחנו נעצנו בה מבטים והיא השפילה מבט. אמרנו
לה, "ילדה טפשה, את לא יכולה לדבר?! נכון, את לא. אין לך פה
וזו לא אשמתנו." ופתאום הילדה דיברה. היא אמרה מילה אחת,
"נאנסתי". ולשבריר שניה חשבנו, אולי כל הזמן הזה, שנה וחצי...
אולי לה יש פה ולנו אין אוזניים?
אבל מיד דחינו את המחשבה הטיפשית הזאת. השארנו את הילדה הטפשה
בלי הפה לעמוד בחוץ ונכנסנו הביתה לאכול ארוחת ערב.