לוטשת זוג קולטי אור מימיים בלתי מאוחדים אל האינסוף. בוהה.
לבסוף נקבעת אמת מידה שרירותית  (היתכן?), ננעצת בגזרי העץ
המתים אשר הותקנו למענה, מהגוני מלוטש ומבריק, כפוחלץ נוצץ
עיני פלסטיק מתות ומחייך.
עליו, השולחן, ניצב גאה,קורץ,לועג, מפתה, פיסול צורן יפיפה,
מלא פזיזות אדומה, מזמינה ומשכרת.
לידו, הבקבוק, מונחים אלפים,  רבבות, מיליונים מבני משפחתו,
אסופים, מצטופפים, מתגודדים, חבוקים, נאחזים בקשר בלתי נראה,
אכן שקוף הוא, ואל תוכם החדש, השברירי, נמזג אותו נוזל
אדום-אדום.
עלי שפתה, הכוס, מרוחה כסטירה, או נשיקה, פיסת כימיקלים ריחנית
שכמותה, בתוכה חרוצים כנחלים נימי שפתיה אשר נותרו כעדות,
כראיה, אוטמת בבוהק אדום את שקיפותה, כאשר נתלשה מאחיותיה
הנוצצות אל משטח חדש ובלתי מוכר.
חיקויים אורבניים מקובלים, חלקם שטופים וצחים, אחרים טבולים עד
מחציתם בנוזלים מתובלים, צמחים או אורגניזמים מתים, בוהקים
באור צהוב המוקרן מבעירה חלבית איטית שהוכנה מבעוד מועד על זוג
פמוטים תמירים, ממורקים, אשר קורצו מהחומר האמיתי, מביטים בהם
ממרומים בהתנשאות.
היא שלחה יד צייתנית, דקה וענוגה, ותפסה באחד הסכינים.
כוחות רחוקים. ויברציות משמעותיות המנצחות את הסבירות, עדות
לגאונות, חודרות אל עומקי נשמתה, ולא נוגעות, מתדפקות על דלתות
הדבוקות לנפשה, אך היא איננה עוד, מלוות אותה  בעודה מניעה
באיטיות את ידה, מקלפת שכבות רכות של חלב. חוקרת אל תוכו, או
שמא תראפיה? לא, לא, מעבר להפנוט או חלום בהקיץ, אוטומט ריק
מתוכן, קליפה שהקיאה את הגולם.

טיפה קטנה, רותחת, ניתקה ממשפחתה, צונחת מטה, מתנפצת על אלף
תאים קטנים, רקמה חיה, עור ידה העדין.
מורגש, לא מורגש, צריחת  מותם לא נשמעת. נקמתם, צריבה בוערת,
משפילה מבט, נעלבת, נוכח התעלמות שלוות נפש.
היא חיטטה בגוש בציפורניה, מלטפת את הגידול החוץ-גופני החדש,
חלקלק, מגרדת אותו לאט, בהנאה מרובה, מקלפת אותו מעליה. כמה
קל, הלוואי עלי.
עיניה עלו חזרה אל שדה הקרב.

ישבני אישה קטנים. היא פרצה בצחוק. היא הביטה בקימוריו של הפרי
הירוק, אגלי מים נוצצים נתלים עליו, עלעל זקור בראשו, ירכיתו
קורצים במיניותם.
לפתע הניעה ידה במהירות, באבחת סכין אחת בתרה את בשרו, שסעה את
ביטנו, ואז שוב, ושוב, מקיזה את דמו המתוק.
לאחר שכילתה בו את זעמה אחזה בו ביד אחת ואז שיפדה את עכוזו על
הסכין הטמא.
לא עוד נקי, בתול,  טהור, ואף יותר מכך -
מזוהם...כמו...כמותה.
אך לא כך, נכון?, לא כמותה.
ובכל זאת, בסוף שניהם שווים. כרוניקה של מוות ידוע מראש.
חמצון, ריקבון, התפרקות, מול כרסום פנימי איטי, גסיסה נוראית
וכואבת. הכנעות או בגידה?, לא, אין זה אשמתם.
פתיים קטנים שלי.
היא השליכה את הסכין ותפסה את הכוס, מרוקנת באלימות את תוכנה.
רומיאו שלי, כמה צמא היית...
זמן קצר חלף, אך הוא נמתח והתארך תחת תשומת ליבה שהתעוררה
לפתע. רגעים אחרונים של חיות, התודעה רוחשת כבוד אחרון. ואז
ידעה שהחלו.
היא שמעה אותם מלחששים, מצחקקים, מתעוררים לחיים בתוך דמה.
מיליוני נחשים ארסיים זעירים, חלקיקים מולקולריים מרושעים,
פולשים אל גופה, כובשים את גופה, רוחשים בתוכה, כסוכני מכירות
ממולחים, מוכרים עצמם לפתיים הקטנים, מפתים, חוברים,  ממכרים,
משכרים, והפתיים הקטנים קונים, עוד ועוד, קונים - ומתים.
סוף סוף בכתה. לא על עצמה בכתה, על הפתיים הקטנים שלה, הכסילים
הגמורים. רק בטובתכם אני רוצה, ממילא אתם מתים, סופכם נחרץ.
היא ניסתה להתרומם, אך המישור חמק ממנה והלאה, החדר סובב סביבה
באיטיות מגוחכת, קורסת לאט אל הקרקע, ידיה מונפות אל על,
אוחזות באוויר. שיערה הערמוני העשיר, הריחני, הזרחני, המדהים,
מתעופף לצידה כניצי אור בוהקים, מלאכים אנורקטיים.
שערה, ועוד אחת ועוד מליון, עומדות זקופות, תמירות, גאות,
צפופות ואוהבות, חיות בשלום והרמוניה למרות הבדלי צבע, תורמות
כל אחת את חלקה לקיומו של פיל הודי צוהל העומד על שתי רגליו
האחוריות. פתאום קרסו, קמלו, נבלו, מצטופפות ונדחסות במהירות
בליסטית כאשר פגע בהם גופה בעוצמה מהדהדת.
פליטה נורמלית של כאב הוחלפה בצחוק פסיכוטי, גלים של חום
ורעידות עוברים בגבה נוכח הכאב הנורא.
היא הניחה עליו את ידה וליטפה בטירוף, מסיחה את דעתה מן הכאב
באמצעות גופו שלו, שהוא שלה, שהם אחד.
עיניה, מזוגגות מדמעות, נעו אל פניו היפות, המסותתות, צווארו
האצילי, אוזניו המושלמות, מלוות בתאום מושלם את קו גולגולתו.
שפעה לבנה, שזורה פסים אדומים דקיקים, כסיבי שני, מוקצפת
ועסיסית, תאווה לעיניה, פליטה רעילה אשר פרצה מפיו המתבוסס.
חזיונות הלמו בה, היא נלחמת אך הם מנצחים, חזיונות מותו
המיוסר, נאנק, נחנק, שורט ובועט, מתפתל בייסורים על כיסאו ואז
מתמוטט וממשיך את מאבקו חסר הטעם על השטיח ההודי המחניק.
בליל של גפיים הנעים לכל עבר, כשרץ מרוסס הפוך על גבו, חריקות
קולו, צוויחות של חיה מיוסרת המשהה את מותה עוד שניות ספורות,
עיניים קרועות לרווחה, השפעה הלבנה פורצת מגרונו, חונקת, ידיו
עולות, תופסות את צווארו הסתום ואז, לעוד מעט קט  - ננעצות
עיניו, כה חיות, בעיניה, האימה נעלמת, נאלמת, ההבנה ממלאה
אותן, ואז חשכה.
קול החבטה מהדהד. ראשו נשמט אל הקרקע כמשקולת עופרת.

שיקרת, הטעית, רימית. פשוט רצחת, הרגת אותי.
בפזיזותך, בביטחונך, בחיוניותך.

הרעלת אותי, החלת אותי. אני גמורה.
היא שלפה ביד רועדת את הדף הלבן, פרסה אותו והניחה ברכות על
בטנו.
שידעו, שידעו שאתה האשם. אני הולכת, ואתה בא איתי.
כתמים זעירים , מחושבים, מסותתים, ספוגים בדף הלבן, נעים
בקווים מכאניים מלאכותיים, חוברים ללא רצון אמיתי, ללא אהבה,
מביאים את תוצאות הבדיקה.
מבשרים את מותה.