כשהתעוררנו הרגשתי ריקה לגמרי. לא מרוקנת, אלא פשוט ריקה.
כאילו כל מיצי הגוף נשאבו ממני ויצאו להם למסע משלהם ברחבי
היקום הקטן והאפור שמסביבי.
הבטתי בחתול. הזנב שלו היה מונח בין רגלי. הוא הניע אותו
באיטיות מגרגר לו להנאתו, ממשיך לרוקן אותי, ממשיך לרוקן את
מיצי הערווה, שצבעו את זנבו הארוך והחום בגוון חומי של סוף
מחזור.
הסתכלתי על עכבר המחשב, כשעיני עצומות למחצה. עם זה אני מאוננת
לילות שלמים? גיחכתי, נושכת את שפתי העליונה. הבחירה בין חתול
לעכבר נראתה עתה מובנת מאליה. נזכרתי בהוא מה - ICQ שרצה לעשות
את זה דרך הטלפון והתחלתי לבכות. לא לא לבכות - לצחוק.
כאב חד פילח את בטני ואני הטלטלתי בין כאב לצחוק, בין זיון
חתולי לצחוק פראי, בין ריק ליאוש, בין כלום לאורגזמה, שהלכה
ונבנתה לה כמו לחישה של משי בין השפתיים המתמלאות.
שלא יפסיק הבן-זונה - רק שימשיך ליחכתי את שולי השמיכה. אי
אפשר לסמוך על החארות האלה, שיתנו לנו לגמור, גנחתי, וזרם
הדמעות התחדש. זרם רענן שוצף, שהגיח ממני ללא שליטה.
הלחישה המיסה את הכאב, אך הוא חתך עמוק במעלה הבטן, קורע קרעים
בבשר החי שבפנים.
הדקתי את השפתיים על זנבו של הזיין, והוא בתגובה קימר אותו,
מפלח קמט נוסף בין פלחי התשוקה.
רעדתי. רציתי לצרוח, אבל פחדתי שהבן-זונה יבהל.
הם תמיד נבהלים כשאני מתחילה לבעור.
למה, מלמלתי, מלקקת את מליחות הדמעות משפתי החשוקות.
למה הם נבהלים, כשאני מתחילה לבעור? למה תמיד אז נפסקות
הגניחות ומתחילים המילמולים הארורים האלה של ההתנצלויות.
למה אסור לי לבעור? זעקתי בלחישה.
למה אתם עלובים? גנחתי בשקיקה.
כלבים!! התלקקתי.
שברים עלובים של אמא, נאנחתי.
אפסים!! צרחתי.
הבן-זונה פקח את עיניו המלוכזסנות והביט בי מבודח. הוא לא
הפסיק להניע את זנבו, ואני חשבתי שלכל דבר בחיים יש מחיר.
אם תפסיק עכשיו, גנחתי, אני רוצחת אותך עם סכין או עם שקית בכל
מקרה זה יהיה אלים, כמו שלהפסיק לזיין אותי, כי אני צורחת, זה
אלים. אבל הוא, כמו הבין, רק קימר מעט את גבו, סובב את ראשו
לצד השני, הניח אותו על כפותיו והמשיך. כן הוא המשיך והמשיך,
כאילו אין לנו את היום, כאילו אין לנו את המחר. ואני ריחפתי על
זנבה של רוח המשי, מתרוממת לשלושים אלף רגל של חום ותשוקה
לפרווה, לפרוורטיות שבידיעה, שאני וחתול מיללים לתוך הבוקר
הסואן שהשארנו מאחור.
ה