אמא תמיד אמרה לי שמה שלא הורג מחשל. בדיעבד אני יודעת שזה די
נכון. בחיים ישנן שתי אופציות עיקריות - להתמודד עם הסבל
ולהתחזק, או למות. אני גם יודעת שאף אפשרות אינה עדיפה על
השניה.
חיי לא היו טובים אליי מעולם ואלוהים לא נתן לי שום הנחה בדרך
לגאולה. הזעתי בכיתי דיממתי והקשה מכולם - שתקתי.
אני לא זוכרת יום אחד מאושר שעבר עלי בילדותי. יכול להיות שהיה
פה ושם איזה פוקס, אבל הוא נבלע בין כל השאר.
מראש אקדים ואתנצל אם אדבר על עצמי לעיתים בגוף שלישי.

לא עבר יום אחד בחייה של אליס, זאת אני, בו היא לא חשבה על
המוות. לפחות לא מהיום בו הבינה מהו.
בשבילה לא היה זה משהו מפחיד או רע או קיצוני. זה היה פשוט כמו
כפתור escape , עוד סוף אופציונלי, ניתן לשימוש בכל עת, לחיים.

"רק פחדנים מתאבדים" ו"החיים הם דבר טוב, וכמו כל דבר טוב,
צריך ללכת איתם עד הסוף" - גם אלה היו משפטים שאמרה לי אימי
ואשר נחקקו בליבי ונשארו איתי תמיד.

אני אישית מאמינה באלהים. כל אחד שזה עתה שמע  מעט מסיפור חיי
היה אומר : "איך אחרי כל זה את ממשיכה להאמין בו, אחרי כל מה
שעשה לך?"
לא הייתי עונה.
התעללו באליס לאורך כל ילדותה. אבי היה מכה אותה ומתעלל בה
מינית. מאז שאני זוכרת אותה זה היה כך. כשהייתי קטנה ולא עמדתי
בציפיותיו מכות היו הפיתרון האולטימטיבי. על השפלה כמובן אין
צורך לדבר, לא הייתי שווה כלום עבורו, כישלון, נטל, אכזבה אויב
היו שמות נרדפים לשמי.
אחרי שהיה מכה אותי היה מכה את אימא. ואליס, חסרת אונים, מנצלת
באנוכיות את הרגע הקצר הזה לברוח למיטה, לכרית ולבכות לאלוהים.

זה לא שהוא ענה לה אי-פעם. תמיד היה שומר על שקט מסויים, אבל
הוא מקשיב, היא ידעה. אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ודרכיו
נסתרות וקסומות. הוא מציב לנו מבחנים ומכשולים, והפייטרים
האמיתיים מנצחים.
ביום ההולדת התשיעי שלה, אנס אותה אבא בפעם הראשונה.
מתנת יום הולדת.
והיא כ"כ קטנה ושבירירית, אינה עומדת כלל בפני כוחו, עוצמת
עינים ובוכה. אמא בטח שוכבת בחדר השני, מי יודע מה מצבה.
אליס הפסיקה לבכות.
שאימא לא תשמע. גם ככה היא חצי מעולפת. אדי האלכוהול הנודפים
מפיו של אבא חונקים אותה.
זהו, נגמר. כתם דם קטן מכסה את הסדינים. אבא יצא. אמא מחוסרת
הכרה, היא מטלטלת אותה, מביאה לה מים והיא מתעוררת.
היא שואלת אם אני בסדר ואני בוכה. אין שאלות, אין דיבורים. רק
חיבוקה החם. גם היא בוכה אך דמעותיה יבשות כשלי.
זה חזר שוב ושוב. בהתחלה לעיתים רחוקות מעט אך עם הזמן רווחי
הנשימה האלו קצרו. קצרו מדי.
בכיתי פחות ופחות. התפללתי די הרבה. ביקשתי משהו, אות או סימן
שיחזק אותי.
אבל אות לא הגיע, וכח החיים שבי פחת ופחת.
עד ליום אחד.
ראיתם פעם את הקליפ של בומפנק MC ? אז יום אחד קיבלתי במתנה
מזקן אחד בתחנה המרכזית הישנה כזה מן שלט. שלט ששולט בזמן.
היו בו את כל הכפתורים: play,pause,rew,ff,stop

הוא אמר לי שזה יעזור לי, אבל שעלי להיזהר ולחשוב היטב לפני
שאני משתמשת בו. לא האמנתי לו בהתחלה. אז לחצתי:

pause

כל העולם עצר. או לפחות כל התחנה המרכזית. אוטובוסים, מוכרים,
פועלים זרים, מוזיקה, ילדים ונשים. הכל. גם אני לא יכולה לזוז
ממש. רק להביט מסביבי.
מי מהם מכיר אותי? מי יודע שאני שולטת בזמן? שעצרתי אותו?
בכלל מי אני בכל ההמון הזה?
כל אחד חי את חייו, יש לו את עולמו שלו. ואני פסיק בעולם. ואם
אמות או אחיה, במה זה ישנה להם? מהו חלקי בכל התמונה הזאת?

play

הכל ממשיך כאילו כלום.
ילדים ממשיכים לרוץ, נשים ממשיכות בקניות, מוכרים ממשיכים
לצעוק. הרעש חזר.

האמת היא שדי נבהלתי. זה היה די גדול על ילדה בת 12 . לא משנה
כמה בוגרת הייתי.

בלילה במיטה, אמרתי לעצמי שזה הסימן שחיכיתי לו כ"כ הרבה זמן.
זה כלי שנתן לי אלוהים ועלי לנצל אותו בחוכמה.
אבל מה כבר אוכל לעשות איתו?

למחרת בערב אבא חזר שוב מסריח מאלכוהול. איך שהוא נכנס הוא תבע
מאימא את האוכל, התלונן על כמה שהבית לא נקי ושהאוכל לא טוב,
על זה שאנחנו נגדו, על זה שאנחנו כובלות אותו, הורסות אותו,
מפריעות לו. שאם לא היינו הוא היה אדם אחר לגמרי. שאנחנו כאן
כדי להרוס אותו.
זאת הייתה כמובן הקדמה שיגרתית למכות שיבואו עוד מעט.
הוא נתן לאמא אגרוף והיא נפלה על הריצפה. אח"כ אומרת לי ללכת
לחדר.
ואבא אומר "לכי, אני אבוא עוד מעט".
הלכתי, ומבעד לדלת לא נשמע דבר מלבד צעקותיו וקול החבטות העמום
שהפליא בה.
אני מדליקה את המוזיקה, מכסה את ראשי בכרית ומתכנסת בשמיכה.
הוא יכנס עוד מעט ואני לא יכולה לעשות דבר.
הוא נכנס. מסיר את השמיכה מעלי והופך אותי.
אגרוף אחד מצליח להמם אותי מעט. הוא שולח את ידיו למכנסיים
ופותח את החגורה.
Its my lucky day .

עוד מכה. אני מתקשה לעמוד בפניה. בכוחי האחרון אני מחליטה
להשתמש בשלט החדש שלי.

pause

העולם עומד. אגרופו של אבא מונף מעליי. טיפת זיעה שנשרה ממצחו
עצרה קפואה באוויר, עומדת להתנפץ על בטני החשופה. המכנסיים
המופשלים שלו. הזין שלו ניצב מעליי, מאיים.
אדי האלכוהול עומדים באוויר ובקנה הנשימה שלי, חונקים. ידו
העצומה אוחזת בידי, מונעת ממני לזוז.

מבעד לדלת הפתוחה מעט אני רואה את אמא, שוכבת המומה על רצפת
המטבח, זרזיף דם ניגר על זווית ראשה. עיניה עצומות שמא מהלם,
מפחד או מאובדן הכרה.

ומה כוחו של הכלי שבידי? עוצר הוא את הזמן אך אין הוא יכול
לשנות ולו דבר.

שום דבר אינו ישתנה. בסוף אצטרך להמשיך, ללחוץ על פליי.
ובמה עזר לי? להבין את מר גורלי? למשוך רגעים איומים אלו?
עורי עור ברווז, רוח קרה נחה עליו מהחלון.
החלון.

play

אני מתחמקת.
אבא לא ציפה להתנגדות כזאת. בכוחה האחרון אליס קופצת אל המיטה
וממנה אל החלון והחוצה.

צניחה. באינסטינק של הישרדות היא לוחצת.

pause

העולם קופא והיא באוויר. חמש קומות מתחתיה נחה לה המדרכה.
ממתינה לה.
מעליה השמים, אולי משכנה לעתיד.
האוטובוסים עצרו שוב ואיתם האנשים. עשן המכוניות עמד מלכת
לצידו של הזמן.
"לחצתי על escape" חשבה. סוף לא משמעותי, שאינו שונה מכל סוף
אחר. במילא הייתה מתה מתישהו ממכותיו של אביה, אם היא בכלל
חיה. למי מן האנשים הללו למטה היא תחסר? לאיש לא.
במה מותה ישנה למישהו? בלא כלום. העתיד עוד לפניה. העתיד
האמיתי. פשוט בחרה בעצמה בסופה.
כשתלחץ על פליי תעבור פחות משניה. תוך פחות משעה יפנו אותה
מהמדרכה והחיים ימשיכו כפי שימשיכו בלאו הכי.

play

שבריר של שניה עובר. רגע, עוד שניה. תנו לי.


.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
pause

לא נותר ולו כלום.
שבריר שנייה ארוך מכדי לתאר את הזמן שנותר לה. המדרכה עדיין לא
נראית מאיימת.
איש אפילו לא הבחין בה עדיין בנפילתה.
מבט אחרון בהחלט. תודה. אלוהים באמת נתן לי את אשר ביקשתי. זאת
האמת, העולם בשיא קרירותו,אך בפניו האמיתיים, ללא דבר שיסתיר
אותן.
לאיש לא איכפת. כל אחד בעצמו, בכאבו, בעיסוקיו.

מבט למעלה חושף בפניה את מבטו המבועת של אבא מציץ מהחלון. ביתו
קפצה אל מותה.
מבטו חידה. אי אפשר להבין אם האימה היא מפני מעשיו שלו או
שמקורן אחר. לא אבל ניבט בעיניו ולא רגש אחר. רק אימה לא
ברורה.

אצבעה מונחת על כפתור הפליי. עוד רגע והיא לוחצת, חותמת את
גורלה.
בחלון הקומה הראשונה, די לידה, מביט בעצב יהושוע. הוא שכן שלה
ובן כיתתה.
הוא היה אולי האדם הטוב היחיד שהכירה מלבד אימה. הוא היה שומע
את הקולות מדירתה. לא ששאר השכנים לא שמעו, אבל הוא היחיד שפנה
אליה והציע עצמו. הוא לא דיבר על העניין ישירות אבל תמיד הציע
לה לבוא ולשחק איתו או סתם לאכול איתו צהריים.
כשהיא חושבת על זה, היא די אהבה אותו, הוא היה מקסים. למרות
שידע מה עובר עליה, תמיד היה אופטימי. נאיבי.
המבט שלו היה מפחיד. מבט שמבין בדיוק מה קורה. מבט עצוב, אחוז
אימה ופחד.
הוא מושיט את ידו כמנסה לתפוס אותה, אבל היא רחוקה.
היה כיף איתו בשעות הקצרות שהיו מבלים יחד אחרי הצהריים.
הדאגות והמחשבות הרבות היו נודדות מראשה ומתחלפים ברגעי צחוק
קצרים.
הוא ידע הכל ובכל זאת התייחס אליה כמו אל כל אחת.
דרכו נזכרה באימה, בסבל שעברה בשבילה, ובחוכמת החיים שבהעניקה
לה.
"מה שלא הורג מחשל" - היא שיננה.

rewind

ושוב היא מוצאת את עצמה כשאביה רוכן מעליה ומכנסיו מופשלים.
אגרופו האיום עדיין מונף באוויר.
מה שלא הורג מחשל, מה שלא הורג מחשל, מה שלא הורג מחשל.
אני אתחשל.
אלוהים מציב לנו מבחנים. אני מאמינה שעמדתי באחד לפחות. המתנה
שהוא נתן לי היא הבחירה ובחרתי.
בחרתי בזין של אבא שלי. מפחיד. זה טוב או רע? אני צריכה לשמוח
על ההזדמנות השניה שניתנה לי?

אם טעיתי, אוכל לקפוץ שוב. חשבה.

play

השלט נעלם.

אבא המשיך להכות.
וזה יימשך ויימשך.






איך הכל ממשיך ואיפה אני עכשיו, כל זאת נתון לדעתכם. . .

איזה מהם ריאלי יותר ואיזה פחות. . .

איזה מהם טוב יותר ואיזה פחות. . .