בס"ד, יום חמישי, כ' אייר תש"ס.


הם ישבו מתחת לצלו של עץ התפוחים העתיק. הוא היה עתיק שכן הוא
פשוט היה. היה שם תמיד. מאז שהם זכרו את עצמם. עוד לפני שהם
יכלו לזכור את עצמם, שכן הם לא הצליחו תמיד לזכור ממתי הם זכרו
וממתי הם הדחיקו. זו הייתה הסיבה לכך שהעדיפו לא להסתמך על
הזיכרון. הזיכרון לא היה משנה. הוא לא יכל לשנות את ההווה. אך
היה משהו ממכר בניסיון להתרפק על כנפיו. לכן הם ישבו מתחת לצלו
של עץ התפוחים, שעל גזעו נחרטו הצהרות האהבה שלהם. הם ישבו
מתחת לצל ההיסטוריה שלהם ונזכרו.
הם נזכרו בפעם הראשונה שנפגשו. הם נזכרו בפעם האחרונה שנפגשו.
הוא היה אז בדרכו לממלכה הקרובה, במטרה לאתר את הנסיכה הפרטית
שלו. לכל נסיך הייתה נסיכה פרטית, זה היה ברור וידוע. הנסיך
הבודד שלנו ישב בממלכתו, האזין לסיפורים על הנסיכה והעדשה, על
הנסיכה והצפרדע, על הנסיכה הלכלוכית ותהה מתי בדיוק תגיע אליו
הנסיכה שלו. בהתחלה הוא פשוט חיכה לה. נסיכים מורגלים להמתין
בסבלנות, אתם יודעים (זו אחת מהדרישות ליורש התואר שכן הלה
יכול להמתין עידן ועידנים עד שהתואר יעבור אליו). אבל אחרי
שנים של המתנה הוא התחיל לדאוג. מה קורה לה?! הוא המתין לה מאז
שהוא שמע עליה, מאז שסיפרו לו שיום אחד הוא יזכה בנסיכה
אמיתית. וכעת, איפה היא? למה היא מתעכבת? למה לוקח לה כ"כ הרבה
זמן להגיע?!. השערות שונות ומשונות התקיפו את מחשבתו המבולבלת
- אולי היא איבדה את הדרך בדרכה לארמון? אולי היא פנתה פנייה
אחת מוקדם מדי ונקלעה לידיו של נסיך אחר? רק המחשבה על הנסיכה
הפרטית שלו בידיו של נסיך אחר העבירה בו צמרמורת.
אז הוא החליט לחפש אותה. זה היה הדבר ההגיוני לעשות. הוא יחפש
אותה ויביא אותה לטירה שלו. כמובן היו בעיות טכניות קלילות -
הוא לא הרגיש נוח בנוגע להפקרת הממלכה שלו לזמן כה רב והוא לא
ידע בדיוק איך מאתרים נסיכות (הטריק של הנסיכה והעדשה התגלה
כלא יעיל במיוחד, עלמות מתוחכמות כבר הצליחו לעלות עליו) אבל
הוא היה בטוח שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, אחרי הכל - הוא
נסיך, ולנסיכים הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
הוא יצא לדרכו. בהתחלה האמונה הייתה זו שחיזקה אותו. כעבור זמן
מה האמונה בלבד כבר לא הספיקה. הייתכן שאין נסיכה פרטית
בשבילו? ששכחו את השידוך שלו שם למעלה? שנגמרו הנסיכות
המלכותיות במלאי?! הוא לא יכל להאמין בזה. הוא סירב להאמין
לזה. הוא היה מוכרח להמשיך ולנסות.
ואז הוא פגש אותה. מדהים איך שדברים קורים דווקא כשאנחנו לא
מצפים להם. הוא פסע בדרכו אל הממלכה הקרובה, משם צצו שמועות על
נסיכה אמיתית. הוא לא היה אופטימי במיוחד, אחוז גבוה של אכזבות
תוך זמן קצר גורם לנסיכים להפוך שכאלה. הוא היה רעב, וצמא,
ועייף ורצה לחזור הביתה. הוא התחיל לתהות בנוגע לאפקטיביות של
המסע. אולי כל המסע הזה הוא סתם משא, עול על צווארו. ככל שהוא
יודע - הממלכה שלו עלולה להימצא כרגע בסכנת הכחדה והוא מסתובב
לו כך סתם בין ממלכות משחק במשחקי "כאילו". הוא הרגיש מטופש.
הוא הרגיש כמו ילד תמים שהעירו אותו מחלומותיו, שלחשו לו שסנטה
לא באמת קיים ושמלאכים הם רק פרי הדמיון. הוא רצה אותה. הוא
ייחל לה. הוא הביע משאלה להופעתה ערב שחור אחד, כשהיה שיכור
כלוט, מבוסם מכדי להיזכר בחוסר התועלת שבמשאלות. אבל זה לא
עזר. דבר לא עזר. היא לא הופיעה.
ואז זה קרה. הוא התיישב מתחת לעץ תפוח, ידו נשלחת לעבר הענף
הנמוך ביותר במטרה לקטוף לעצמו תפוח אחד. עבר זמן רב מאז שאכל
ארוחת בוקר (שעתיים לפחות). הוא נאנח בעצב טהור. הלוואי והכל
היה נגמר כבר אמר לעצמו, הלוואי ולא הייתי צריך לסבול את הטרחה
המעייפת הזו. פתאום, ללא כל סיבה הנראית לעין, השטח שמסביבו
התחיל להתערפל. הוא שמט את התפוח בבהלה. ואז חשב לעצמו: זה כל
כך אופייני - שאסיים את המסע המיותר הזה במוות מיותר לא פחות.
הוא לא ידע מה עומד לקרות אבל הוא פחד. הוא השתדל להסתיר זאת
כמובן, נסיכים אמיתיים לא מראים שהם פוחדים, אבל זה היה קשה.
כמה מטרים לפניו צצו ניצוצות צבעוניים והוא נשך את שפתיו, גורם
לשפתו לדמם רק כדי לכלוא את צווחת הפחד שעמדה לפרוץ מתוך
גרונו. הוא עצם את עיניו. אם הוא עומד למות - שיהיה, אבל זה לא
אומר שהוא צריך להביט למוות בעיניים.
"בוא כבר, טוליפ" זה היה הקול ששמע הנסיך אחרי ששככה מערבולת
הרוחות והצבעים שלפניו. היה זה קול רך, נשי. הנסיך לא זכר ששמע
אי פעם קול שכזה. זה היה קול...מיוחד.
הנסיך לא היה יכול בדיוק להצביע על הגורם שהפך את הקול בוודאות
לקול המקסים ביותר ששמע בימי חייו - אולי זה היה השמץ של חיוך
שנשמע בקול, אולי זה היה הבזק החיוניות ששמע, אולי זה היה
התקווה והאופטימיות שהכריעו את הכף - אולי כל אלה או כל אחד
לחוד. בכל מקרה לא היה ספק בכך - הקול היה מיוחד.
הנסיך שלנו העז לפקוח עין אחת בלבד - וכמעט צעק בבהלה כשנשלח
אליו מבט חייכני. הוא ניער את עצמו והיצור החייכני נשר מראשו.
"טוליפ, הפסק את ניסיונות ההפחדה הללו. האם אינך זוכר את
התגובה האחרונה של האדון אותו ניסית להפחיד כך?" הקול הנשי
דיבר שוב. הנסיך פקח עין נוספת וחיפש את בעלת הקול. הוא היה
יכול להישבע ששמע אותו מאחוריו, אבל כעבור מצמוץ אחד של עיניו
ראה אותה לפניו.
היא הייתה נפלאה. הקול המקסים מצא את הגוף הראוי לו. הדבר
הראשון שעלה למוחו של הנסיך היא שהיא הייתה בהירה. היא הייתה
מוקפת בוהק בלתי מובן שכזה. כל כולה צבעים בהירים שמתערבבים זה
בזה למערבולת בלתי מובנת לעין של צבע וחיוכים. שערה היה פרוע
אך בצורה מתוקה שכזו. בצורה שגרמה לך לרצות לשלוח יד ולהחליק
את התלתלים עד שיסתדרו במקומם.
"אני מתנצלת" הנערה שלחה אליו חיוך מהמם. "לא רק שהגענו
באיחור, בנוסף לכל טוליפ מנסה עליך את השיטות ההפחדה המשופרות
שלו".
"הוא עדיין זקוק לשכלול" מלמל הנסיך "איכשהו לא נראה לי שהוא
יצליח להפחיד מישהו עם החיוך שלו".
"כך גם אני אומרת" הנערה בחרה להתעלם מהעובדה שהצווחה שפלט
הנסיך רמזה משהו אחר לגמרי וטפחה על ראשו של טוליפ טפיחה
ידידותית. הוא החזיר לה מבט אוהב.
"אם כבר מדברים עליו. מהו בדיוק הטוליפ הזה שלך?".
"זה די ברור" אמרה הנערה "חד קרן. אי אפשר להחמיץ את זה".
עכשיו כשהיא הזכירה את זה הנסיך אכן הבחין בקרן בקצה המצח
הפלומתית. טוליפ זה היה בדיוק כמו כל סוס קטנטן, רק עם
קרן...הנסיך ידע שאין זו הפעם הראשונה שראה חד קרן. אם כך כיצד
זה שכח על קיומם? כיצד זה נעלם הדבר מזיכרונו?
"ובכן, לאחר שסיימנו את ההכרה הרשמית בינינו, הבה ניגש לעניין
שלשמו התכנסנו" הנערה לא בזבזה זמן על דיבורי סרק.
"אמממממממ..." הנסיך לא אהב את חוסר הידיעה המתמיד שנראה כי בו
היה שרוי מאז שהנערה הגיעה אך בכל זאת העז לשאול: "אם כבר
מדברים על זה...מהי בדיוק הסיבה שלשמה התכנסנו היום?".
"זה די ברור" הנערה שלחה אליו מבט מופתע, לא רגילה לבורות
שכזו. "למלא את המשאלה שלך, כמובן".
"מש...משא...משאלה?!?!?" הנסיך כמעט בלע את לשונו "איזו משאלה
בדיוק?".
הנערה גנחה ושלחה אל טוליפ מבט מיואש "בני אדם..." היא מלמלה
בשקט כך שהנסיך לא יכל לשמוע את דבריה. היא הוציאה מכיס בלתי
נראה בשמלה האביבית שלה מגילת קלף זעירה והחלה קוראת בשטף:
"הלוואי והכל היה נגמר כבר. הלוואי ולא הייתי צריך לסבול את
הטרחה המעייפת הזו. סוף ציטוט".
"זה...זה היה ציטוט שלי!" העיר הנסיך מיד.
"מבריק, שרלוק - חשבת על זה בעצמך?" טוליפ לא היה יכול שלא
לסנן. הנערה שלחה לעברו מבט מגנה. לצחוק על בני אדם היה מותר,
כל עוד הם לא יכלו לשמוע אותך...
"אני לא מבין. עכשיו אני לגמרי מבולבל!" הנסיך ספק ידיו בבלבול
"מי אתם? מה אתם רוצים ממני? למה התכנסנו כאן!?".
"הירגע, אין צורך להילחץ" לחשה הנערה, ומיד הרגיש הנסיך ששלווה
החלה לאפוף אותה. זה היה מדהים, אבל רק קולה של הנערה יכל
להכניס אותו לטראנס בלתי מובן שכזה. "אנחנו כאן כדי לעזור לך.
עכשיו רק עמוד בשקט כדי שאוכל להתרכז ולבצע את המשאלה שלך ואז
כולנו נהיה מרוצי-".
"רגע אחד!" הנסיך הבין שהדרך היחידה להבין מה בדיוק קורה כאן
היא להיות דומיננטי ולא הצל העלוב לרכיכה שהציג עד עתה. "אתה!"
הוא שלח לעבר טוליפ, שכבר עמד להעיר עוד הערה מרושעת, מבט
מזהיר "אני לא רוצה לשמוע ממך דבר, דממה! האם אתה מסוגל לאיית
את המילה הזו?!".
"למעשה לא, חדי קרן לא אמורים לדעת ל..." טוליפ החל לומר אבל
מבט נוסף ששלח אליו הנסיך כבר היה יותר אפקטיבי. טוליפ גרגר
במחאה אבל השתתק באופן מפתיע.
"ואת!" כעת מבטו התכול של הנסיך התמקד בנערה ששלחה אליו מבט
תמים להפליא. ועד כמה שהדבר היה מדהים, מבטה לא הביע תמימות
מזויפת. הוא היה כנה...מצרך נדיר כל כך בעולם שחור המורכב
מפסיפס של שקרים לבנים. "הסבירי את עצמך ואת נוכחותך כאן. לאט
כך שאצליח להבין משהו מתוך בליל דבריך".
"כן המפקד" הנערה הצדיעה במלודרמטיות "כפי שאמרתי אנחנו פה כדי
לספק את משאלתך. ממלאי משאלות - זה אנחנו. Your wish is our
command!, עד חצי המלכות ותעש".
"רק חצי?" פלט הנסיך בחמדנות שלא ידע שהייתה מצויה בו.
"אמממממממ..." הנערה חשבה לרגע , מקמטת את מצחה לנוכח הדאגה
הבלתי צפויה ואז החיוך שב לשפתיה כשהתשובה הברורה הבריקה במוחה
"החצי הגדול יותר של המלכות".
"אה, כמובן. אם כך את מציגה את זה".
"ובכן, אם הבנת הכל, אפשר לנטוש את שלב ההסברים ולעבור ל..."
העלמה כבר שלפה שרביט קסמים דק מכיס נסתר נוסף שהיה מצוי
בגלימה האוורירית שלה. שרביט קסמים...שרביט קסמים?!?!?!. הנסיך
שפשף את עיניו בחוסר אמון. הוא מעולם לא ראה שרביט קסמים עד
לרגע זה, לפחות הוא לא זכר שהוא ראה...אם כך כיצד יכל לזהות את
אותו מכשיר קסם ארור?!?! הרי ככל שהוא ידע, ככל שהכיר את עצמו
- והוא הכיר את עצמו די טוב, לדעתו - הוא מעולם לא האמין
בקסמים, ואי לכך מעולם לא התקרב אליהם. אם כך איזה מן כישוף
מרושע משתלט עליו כעת? איזה מן גורל שובב אחראי לזיכרון
הסלקטיבי שהשתלט עליו?
הנערה עצמה את עיניה. כנראה לא מודעת לבלבול שאחז בנסיך. היא
כבר החלה למלמל לחש מסוים כשהנסיך נזכר בה ובמה שכוונתה לעשות.
"רגע!!!!!!!!!!!!!!" הוא קרא בבהילות.
הנערה בלעה את גניחת הייאוש שלה ופקחה שוב את עיניה. "מה
עכשיו?" שאלה.
"אני רק רוצה שתדעי שאינני מאמין במשאלות" דיווח לה הנסיך
"מעולם לא האמנתי ולעולם לא אאמין".
"בחיי, כמה שאתה הולך להאמין בזה עוד כמה שניות..." מלמל טוליפ
וגלגל את עיניו כשהשניים שלחו אליו מבט כעוס "כן, כן - אני
יודע. דממה..."
"חוסר אמונתך נרשם בפרוטוקול" הודיעה לו הנערה. "זה לא כל כך
משנה. להפך. לרוב הבוס הגדול מחליט להעניק את המשאלות דווקא
לקטני האמונה הגדולים ביותר".
"תקשיבי, אין לי מושג מי הוא אותו בוס שלך, או למה הוא בחר בי,
אבל אני לא זקוק...תיקון: אני לא רוצה שום דבר ממה שהוא מציע
לי".
"או, כן אתה כן" הוכיחה אותו הנערה, כעת מתחילה להתרגז באמת.
היא שנאה לקוחות טורדניים, והנסיך הזה נראה כאילו הוא הולך
לספק לה טרדה אמיתית. "אתה ביקשת את זה. אתה זה שהבעת את
המשאלה, אחרת לעולם לא היינו באים לפה".
"באים לפה בשביל לעשות מה!?!?!?!?!" הנסיך חש כאילו הוא על סף
איבוד עשתונותיו.
"כדי לסיים את הכל" השיבה הנערה "כדי לפטור אותך מה"טרחה
המעייפת" הזו כהגדרתך".
"ואיך את הולכת לעשות את זה בדיוק?" הנסיך צמצם את עיניו
בחשדנות. הייתה לו תחושה רעה בנוגע לכל זה. הוא מעולם לא קיבל
את מה שרצה...בכל משך ימי חייו הקצרצרים הוא לעולם לא קיבל את
מה שרצה ומן הסתם לא יקבל זאת גם עתה.
"בדרך הרגילה, כמובן" העלמה טופפה בעצבנות על ירכה באמצעות
שרביט הקסמים. אצבעותיה כבר עיקצצו מן הדחף להשתמש בו. "אני
הולכת להעלים אותך".
"ל...לה...להעלים אותי?!".
"כן. זה לא הולך לכאוב. זה מאד מהיר למעשה. פוף אחד והכל
נגמר".
"פוף?" הנסיך חזר אחריה בתדהמה.
"כן, פוף" הנערה התחילה לתהות אם אותו נסיך הוא רפה שכל או קשה
קליטה. מדוע היה לו הרגל מגונה שכלל לחזור אחרי כל מילה שלישית
שאמרה או לגמגם בצורה אווילית בכל פעם שהודיעה לו על קיום
המשאלה? היא תיארה לעצמה שהוא מתרגש מגודל המעמד. לא בכל יום
אדם זוכה לכך שימלאו את משאלתו.
"למען האמת זה לא בדיוק "פוף"" טוליפ העז להתערב בשיחה. "רבים
חולקים על הגדרת צליל ההיעלמות כ"פוף". יש כאלה שסבורים שהוא
יותר מתקרב ל"באנג". אחרים נוטים לכיוון
ה"סוווווווווווווווויש" וכמובן יש גם את הגישה המסורתית
של..."."טטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטוליפ!" החד קרן
השפיל את ראשו בתבוסה לשמע הקריאה המשותפת של השניים. "רק
רציתי להבהיר את הנושא" הוא לחש, נכלם.
"ובכן, נערה יקרה ו...טוליפ" הנסיך ירק את הכינוי מבין שפתיו
כאילו היה צמח רעיל שמהווה סכנה לבריאותו. "אני חושש שיש כאן
טעות. אני לא רוצה להיעלם ב"פוף" או בכל צורה שלא תהיה. אני לא
רוצה להיעלם כלל".
"לא רוצה להיעלם כלל?" הפעם היה תורה של הנערה לחזור על דבריו
"אבל...אבל ביקשת!" היא טפחה על פיה והשתתקה כאשר גילתה שכעת
גם היא מגמגמת.
"בהחלט לא!" הבטיח לה הנסיך "אני דיברתי לתומי, ללא כל כוונה
שאתם או כל מישהו אחר תקשיבו לי. זה היה שימוש במטאפורה...הלצה
פנימית שכזו...מונולוג פנימי - קראי לזה איך שתרצי, נערתי, אבל
זה לא היה חלק מהפרוטוקול. זה לא היה לציטוט".
"בני אדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדם" את המילים האחרונה
לחשה הנערה בתיעוב. היא לא האמינה שעשתה את כל הדרך עד לפה רק
כדי לגלות שכפוי הטובה הזו מביע משאלות ולא מקיים. טוליפ שלח
לעברה מבט מוכיח, כמו רצה להזכיר לה את הערתה בנוגע ללגלוג על
בני אנוש, אבל היא התעלמה ממנו.
"אני מאד מצטערת" היא אמרה לנסיך "אבל מקרה מוזר שכזה לא קרה
לנו בעבר. אני לא בדיוק יודעת מה לעשות כעת. לא נראה לי שיש
ברירה כלשהי. בין אם התכוונת לכך ובין אם לא, אתה הבעת משאלה -
וכעת מחובתי לקיימה".
"בשום פנים ואופן לא!" מחה הנסיך "אני אוהב את חיי כפי שהם
כעת...טוב אולי אוהב אותם יותר עם שינויים קלים, אבל בהחלט אין
לי כל כוונה להיעלם ב... "פוף"!".
"אם כך מה נעשה?" תהתה הנערה, מכרסמת את שפתה התחתונה בעודה
מנסה להיזכר בתקדים דומה למקרה המוזר הזה.
"למה שלא תעניקי לו את שאר המשאלות שלו?" הציע טוליפ בספק
לחישה ספק מלמול, כבר מפחד להעיר משהו בגלל מבטיהם הרצחניים של
הנסיך והנערה. "הרי ממילא נשארה לו עוד משאלה לזמן בלתי מוגבל
ללא תאריך הפוגה. אם כך למה שלא ינצל אותה עכשיו וישתמש בה כדי
לבטל אל המשאלה הראשונה שלו?".
"זהו! מצאתי!" הנערה התעופפה מספר מטרים מעל הקרקע מרוב שמחה,
השכבות התחתונות של שמלתה מתעופפות סביב רגליה במערבולת של
צבע. "כמובן, זה כל כך ברור. איך לא חשבתי על זה קודם? יש לך
עוד משאלה אחת לפני שתיכנס למשיכת יתר..."
"רק עוד משאלה אחת?" הנסיך הרים את גבותיו בפליאה "מה קרה
למשאלה הראשונה שלי? חשבתי שאתם מחלקים אותם בקבוצות של
שלוש!".
"אין לי מושג מה קרה למשאלה הראשונה שלך. אני לא צריכה לנהל
מעקב אחרי חשבון המשאלות הפרטיות שלך. פשוט השתמש במשאלה
האחרונה שלך כדי לבטל את המשאלה הטיפשית הקודמת שהבעת,
וזהו!".
"זה בדיוק מה שהצעתי..." ניסה טוליפ להסביר, אבל לא הנסיך ולא
הנערה התייחסו אליו. הנסיך שלח מבט נפגע אל הנערה: "המשאלות
שלי לא טיפשיות. אני לא אשם שהפרוצדורה שלכם לא מבדילה בין
משאלות סרק למשאלות אמת".
"אין שום בעיה עם הפרוצדורה שלנו, או לפחות לא הייתה עד שלא
הופעת, יצור טורדני ש..." הנערה תפסה את עצמה בזמן. הפעם אפילו
היא לא יכלה להתעלם מהמבט המגנה של טוליפ. היא לא ידעה מה קרה
לה. היא הייתה אמורה לדעת שכך לא מתייחסים ללקוחות, ולא משנה
עד כמה טורדניים יהיו. "בכל מקרה, אין טעם לריב על הפרוצדורה"
היא החליטה "למה שלא תביע עוד משאלה ונוכל לסיים את כל
העניין?".
"אבל...אני אפילו לא יודע איך מביעים משאלה".
"מה זאת אומרת אתה לא יודע איך מביעים משאלה. הבעת אחת כזו
לפני חמש דקות!".
"אבל לא מתוך ידיעה. לא ידעתי אז שהבעתי משאלה, ואני לא יודע
כעת איך לעשות זאת שוב".
טוליפ והנערה חלקו אנחה משותפת. הנערה שלפה מכיס נוסף עלון
צבעוני בעודה ממלמלת: "לא יודע להביע משאלה...איפה הוא חי עד
עכשיו? על אי בודד? מה הוא עשה בזמן שראה כוכב נופל? מה הוא
לחש בזמן שכיבה את נרות עוגת יום ההולדת שלו? לא יודע להביא
משאלה...הא!".
"הא! את בעצמך" החזיר לה הנסיך.
"או, מאד מקורי"  אמרה הנערה "אתה לא יכול לחשוב אפילו על דרכי
לגלוג חדשות בעצמך?".
הנסיך החליט לא להיכנס לויכוח נוסף. הוא כבר החליט שהוא לא כל
כך מחבב את הנערה. היא לא נראתה לו מקסימה כל כך כמו קודם. או
שכן. הוא לא היה בטוח. הוא תיעב אותה אך עם זאת חיבב אותה
באופן פרדוכסלי ובלתי מוסבר שכזה.
"הנה" הנערה זרקה לעברו את העלון והנסיך תפס אותו ביד אחת
בקלילות מפתיעה.
"מה זה?" הוא תהה.
"חוברת הדרכה להבעת משאלות" הואילה הנערה להסביר "תקרא אותה
וכך תדע איך להביע משאלה. רק תעשה את זה במהירות. אין לנו את
כל היום. יש עוד אנשים שרוצים להביע משאלות. והם, שלא כמוך,
זקוקים להן".
"חוברת הדרכה?! את נותנת לו את חוברת ההדרכה?!" טוליפ רקע
בפרסותיו במחאה "הוא לעולם לא יסיים לקרוא אותה. אף אחד מעולם
לא סיים".
הנסיך העיף מבט בוחן בחוברת. נראה היה שאותו טוליפ צודק.
החוברת נראתה דקה להפליא, אך יחד עם זאת כשדפדף באקראיות וניסה
להגיע לסוף...לא היה נראה כאילו יש לה סוף. היא הייתה מוגדרת
אך יחד עם זאת נצחית באופן סותר לחלוטין.
היא נראתה לו מוכרת. הכל נראה לו מוכר פתאום. הוא עצם את עיניו
ויכל להיזכר פתאום בהכל: בהוראות, בחדי הקרן, בשרביטי הקסמים,
ובנערה..."זו את!" היה כל מה שיכל לפלוט. "זו את!".
הנערה שלחה לעבור מבט חשדן, כמו תוהה אם איבד סופית את שארית
שפיותו הנפשית. "כמובן שזו אני, מי זו עוד יכולה להיות?!".
"לא, לא, לא" קטע אותה הנסיך "את לא מבינה" הוא מיהר לעבר עץ
התפוחים. מושך אותה אחריו. "זו את, ואני זה אני. והכל ברור
פתאום".
"ברור?" לעזאזל. לא שוב. הנערה סירבה לפתח התמכרות לצורך הבלתי
נחוץ לחזור על דברי הנסיך.
"הנה. תביטי". הנסיך הצביע על חלקו המחוספס של גזע העץ. "את לא
יכולה לזכור את זה? את לא יכולה לזכור אותי?".
הנערה הביטה בעץ, ואחר בנסיך. מראות בלתי ממוקדים עטפו אותה.
צבע ואור וחושך וערפל. והוא היה שם. עם כנפיים. וחד קרן משלו
ו...וכתר.
"אתה!!!!" היא שלחה מבט נדהם. "אבל זה לא ייתכן. נעלמת.
ו...ואני חיפשתי אותך בכל מקום. אבל לא היית והעדפתי...והייתי
חייבת לשכוח כדי ש...".
"הס" הנסיך מחה את הרטיבות המלוחה שכיסתה לפתע את פניה של
הנערה. "אל תבכי. רק אל תבכי. אני אוכל לשאת הכל רק לא את
דמעותייך".
טוליפ, שחייך חיוך גדול וטפשי, שמח שסופסוף השתיקו מישהו אחר
מלבדו כחכך בגרונו כדי להחזיר את תשומת ליבם של השניים לעברו.
"אינני רוצה לקטוע את המפגש הרומנטי הזה באיבו, אבל אם תואיל
להניח לה, רומיאו, היא תוכל למלא את המשאלה שלך ואז כולנו נפזר
את ההפגנה הבלתי מאורגנת הזו. בוודאי התחילו לדאוג לנו שם
למעלה. אנחנו חייבים לחזור".
"לחזור?" הנערה הפנתה את ראשה לעבר טוליפ. "על מה אתה מדבר?
אני לא חוזרת! אני לא יכולה לחזור...לא בלעדיו".
"אבל, אבל..." טוליפ לא שם לב לעובדה שכעת גם הוא נדבק במחלה
האופיינית לשניים. "את לא יכולה לעשות זאת! הוא לא יכול להצטרף
אלינו, הוא לא...".
"אני כן" הודיע לו הנסיך. "או לפחות הייתי, עד ששללו לי את
רשיון חלוקת המשאלות".
"אתה לא מזהה אותו, טוליפ?" שאלה הנערה "זה הוא. הוד מעלתו!".
טוליפ בחן את הנסיך במבט מסוקרן, ואז ניצוץ של זיהוי נדלק
בעיניו. "כמובן!" הוא קרא "ההוא הזה! למה לא אמרתם קודם?!".
הוא טלטל את רעמתו בחוסר אמון "אבל זה לא משנה דבר" אמר לאחר
מספר שניות בהן הצליח להתגבר על ההלם שאחז בו "מה שהיה הוא לא,
ומה שהוא כעת לא יהיה טוב מספיק בשבילו. הוא לא יוכל להצטרף
אלינו. אין כל דרך לצרף אותו אלינו מלבד...".
"משאלה!!!". השלימו כולם במהירות את המשפט.
"אבל...לא נותרה לך משאלה" ציינה העלמה את המובן מאליו. "לא
נותרה לך משאלה לאחר שתבקש לא להיעלם ב...פוף".
מבט של אימה הציף את עיניו של הנסיך. הוא אחז בידיה של הנערה
בחוזקה. הוא לא יכל לאבד אותה. לא עכשיו. לא שוב.
הם נשענו על עץ התפוחים, ונזכרו. נזכרו במה שהיו פעם, במה
שיכלו להיות כעת. הם ישבו שם עד שהחמה עלתה על יצועה, עד
שהמלאך התורן הדליק באיטיות את הכוכבים. הם פשוט ישבו שם. השם
לא היה משנה, גם לא הישיבה. כל מה שהיה חשוב זה הם. והלילה
ירד, והלילה עבר. ועיניה היו אדומות. אבל היא צבטה את עצמה,
מזכירה לעצמה שלפיות אסור לבכות. והוא אחז בידה כשעמד להביע את
המשאלה. עיניו לוכדות את עיניה כאשר שפתיו מתחילות למלמל את
המילים. הוא אחז בידה בחוזקה כשניצוצות הקסם הקיפו אותם. ואז
הכל נעלם.
והוא התעורר. פחד תהומי גורם לו לרעוד כאשר לא מצא אותה לצידו.
הוא עמד להתנפץ לרסיסים כשקולה הרך עצר אותו. קולה היה סקרני,
מלא בתימהון של נעורים כשליטפה את היצור הפרוותי שעמד לידה
ושאלה אותו : "האם ראית יצור נפלא שכזה בכל ימי חייך"?
הוא התקרב אליה. ההקלה כמעט מסממת אותו. האושר זורם אל כל
התאים שבגופו. הוא נעמד לצידה וחיבק אותה. והיצור הפרוותי הביט
על שניהם. היצור נראה מוזר, אבל הוא לא התייחס ליצור. היצור לא
עניין אותו. בעוד שהם לעומת זאת, עניינו מאד את היצור.
"להתראות...פייה" היצור לחש, עיניו מימיות. ואז הוא עזב את
הפייה לשעבר שלו. את הפייה שכבר לא.