הדמעות של כל האנשים בעולם יורדות מטה, ומתאדות. אני רוצה
לבכות, אבל ההורים לימדו אותי להאמין בערכי המדינה ובחוקיה,
ולכן אני חוסך במים, למען הדורות הבאים, למען העתיד, שבו יבכו
הרבה יותר מהווה בו אנו חיים. ההורים אמרו לי שאני בן אדם
מיוחד, ויש עוד הרבה אנשים כמוני, שהדמעות שלהם עולות למעלה
לשמיים.  למעלה - בערך שלוש קילומטר מהארץ יש צבא של עובדי
מדינה חרוצים שאוגרים את מי הדמעות. חלק מהעובדים הם צעירים
גבוהים, חזקים, עם סרבל ירוק, ומשכורת מנופחת, ושאר האנשים הם
אנשים שחיו בעולם שלנו ואז הממשלה החליטה לעלות אותם לשמיים,
הם נקראים כוחות המילואים הם אנשים זקנים עם זקן גדול, שעושים
את העבודה המשרדית. הם לא יכולים לחזור לארץ עדיין כי הם מחכים
שם שיביאו להם מכונות התפלה, ההורים אמרו לי שלכל  מדינה לוקח
בערך שנתיים לעשות מכוני התפלה, אבל המדינה שלנו היא מיוחדת,
לוקח לה המון זמן, כי האנשים במדינה סומכים אחד על השני, אבל
תמיד יהיה אחד שיפשל ויטעה, ואז לוקח המון זמן לתקן את הטעות
ולהמשיך בעבודה השגרתית. ואני לא יכול לבקר את האנשים בשמיים
כי פרויקט נתב"ג 2000 יסתיים כנראה רק ב2003. למרות שאני בגן
ההורים לימדו אותי חשבון, לפי מה שחישבתי, יוצא שהפרויקט מתאחר
רק בשלוש שנים. ההורים כועסים עלי לפעמים שאני מאחר בשלוש
דקות, למה האנשים במדינה לא כועסים אחרי 3 שנים?