זורם. הכל זורם. הכביש זורם באותה צורה בה זרם תמיד, כך גם
גופו, מתנחל פנימה ובועט, לסירוגין. עוד כביש מפליג על
מכוניתו, והוא נוהג. אין סיגריות במושב האחורי, אין סוכריות
בתא הכפפות.
"מוזר מאוד" , "תשתוק!" הוא צועק לעצמו. בלאגן בתוך בועה, חיים
ללא תנועה או עצירה, הוא ממשיך לנסוע. הוא חושב לפעמים על
נקודות, אותות, אשר מרחפים במוחו, הוא דג אותם וקודח בתוכם,
מנסה לפרק את החלקיק הקטן ביותר בשפיותו, פצצת אטום, נפשית,
במישור הפילוסופי כמובן, בריאליזם הפחות רומנטי וצבעוני הוא
עדיין נוסע, איזה מפליג ואיזה בטיח, נוסע על טרנטה שהוא מת
להיפטר ממנה. שיחות פלאפון אגביות מתנוססות באוזניו, צילצול
חסר גוון ואחריו לחיצה על "Send" , פרקי אצבעותיו חוזרות להגה,
אוזניו מתעוררות ופיו מוכן לפעולה. הוא הולך לבצע פעולה הנקראת
שיחה. "שלום" הוא אומר.
"כן, אהלן רפאל, תגיד, מתי אתה פה?"
"מחר"
"אבל אמרת שתגיע היום! נו , אי אפשר ככה. בנאדם. קובעים איתך
משהו אז תבוא."
"נו, אתה לא זקוק לי, אתה רומז שאתם צריכים אותי? אתם לא
צריכים אותי, עשה לי טובה, הסתדרתם בלעדי ותסתדרו בלעדי, אני
בא מחר"
"אבל רפאל"
"שלום".
בלאגן. איכשהו תמיד כשזה מגיע לאיבר הורבאלי בגופו נראה שכל
הפילוסופיות שלו הולכת לעזאזל, הוא מהרהר בפעם המי-יודע-למה,
מדוע אנשים תמיד משתמשים בשפה הכי זולה, מדברים על העניינים
הכי פעוטים ומתרגשים מכל שטות כשזה נוגע לחייהם האמיתיים, אבל
במוחם וביצירותיהם... עולם שלם, שלא קיים, ולא יהיה קיים,
לעולם. יותר טוב? יותר גרנדיוזי, זה בטוח.
נגמר הדלק עוד מעט. פניה לתחנה קרובה. מילים, דרישות, מטלה -
"סולר" הוא אומר. ומשרת הדלק מבצע.
וממשיכים, עוד פרט לא חשוב, בסיפור לא חשוב, והכל זורם למדי.
הוא נמצא במצב של תת הכרה מגלומאנית, כל כמה דקות עולים לו
משפטים כמו "סרטו המבריק של רפאל סאטר אכן הוכיח שיש תקווה
לקולנוע בארץ" "נראה שהגבול בין טירוף לגאונות באמת דק" "יצירת
המופת של" "יצירת המופת של .. " "יצירת ה   מ   ו  פ ת" " מ  
ו   פ " סטיה חדה ימינה מונעת עוד התנגשות ברכב אשר בחוצפתו
הרבה לא שם לב לחלימה בהקיץ של רפאל ומצא את עצמו בנתיב
התנגשות ברכבו, אך כמו כל דבר, גם זה עובר בשלום.  
שריפת זמן היא המקור לכל חיינו , כך עולה בראשו מפעם לפעם, כל
מה שאנו עושים בחיים הוא לשרוף זמן, בדרך זו או אחרת, כל
פעולותינו באות במטרה בסופו של דבר לשרוף זמן בצורה מסוימת,
וברגע שאתה שם לב שכל מה שאתה עושה זה שורף זמן ולא מתעסק יותר
באיך, אז מצבך קשה, לאין ערוך יש שיאמרו.
מוסיקה היא התרופה ההמונית כרגע, התרופה הנצרכת ביותר, בעיקר
על ידי בני נוער ואנשים שרק יצאו מטווח גילאים זה, כך עולה
מהירהור לא מחייב למדי. גם הוא צורך נלהב של תרופה זו, הוא
אינו סוגד לה או ליוצריה כמו רוב המכורים אליה, אך אין ספק
שהוא נרגש למדי מהשימוש שאנשים מודרנים למדו לעשות מתנודות
מיתרים בחמישים שנה האחרונות.
הוא לא אוהב קפה, אפשר להמשיך עם זה לנצח, מה הוא אוהב, מה הוא
לא אוהב, מה הוא צורך, מה הוא לא צורך, מה הוא חושב על אלף
ואחד נושאים ומה הוא לא חושב על מיליון וארבע אחרים, אך אני
כאן רק כדי לשרוף לעצמי ולכם עוד קצת זמן, ובקרוב אגיע לאורך
הרצוי של סיפור קצר רגיל בימינו, אז אל דאגה. בכל מקרה, הוא לא
אוהב קפה , או ג'ינס , או אלכוהול, זה מר לו מדי, בקשר
לסיגריות הוא די אדיש. זה הדדי. בכלל, מדובר בבן אנוש, מודרני,
פוסטמודרני אפילו, כיאה לימינו, אפשר לבסס עליו רומנים שלמים,
לחקור את מוחו מכל זווית אפשרית, לראות כיצד הוא מתמודד עם
מצבים כאלה ואחרים, הוא בן אדם מסקרן, אין ספק בכך. אך הוא
יציר דמיוני, אפילו לא דומה לי, וגלגלי הדמיון עדיין חלודים
קמעה, לכן אסיים כאן, ללא פואנטה, עם חומר למחשבה שיגולגל,
יעושן, ויזרק ללא חשיבות בעוד מספר שניות, במקרה הטוב דקות, גם
ככה הכל הבל הבלים, כך אמרה איזו דמות תנ"כית שבני נוער משום
מה נורא מזדהים עימה, כך עולה ממחקר, או משורה שנכתבה על ידי
הרגע, נו טוב, אין סוף לזה.
הכל זורם, הכל
זורם.