אצל רן בבית
ובסוף, כשזה לא היה נסבל יותר, בעטתי לשיטרית בתחת. הוא ישב על
הרצפה, פלג גופו התחתון בולט מעט, דורש התייחסות, בעוד שפלג
גופו העליון היה, רובו ככולו, תקוע עמוק בתוך הצינור, ראשו
מכחיל כבר מחוסר אוויר, וידיו אוחזות חזק בבאנג עצמו."תיזהר"
אני אומר לו, " אתה עוד תישאב לנו פנימה, כמו מרי פופינס ביום
של סערה". הוא לא יכול לענות לי ככה, אבל פרץ הצחוק הלא נשלט
שלו מתיז ענן עשן מהריאות השחורות לו היישר בפני. "שיטרית,
הלו"! אני מתעצבן, מסטול מסטול, אבל שישלוט על עצמו!
רן שרוע על הספה, עבר מזמן את השלב של הצחוקים, הוא מתפעל את
הענייניים מהר-לפי שלבי הSMS של הסטלנים(ראשי תיבות של
SMOKE-MANTCIZ-SLEEP ). תמיד רן הלך לפי הספר.
לשיטרית נרגע השיעול, והוא מפלפל בעיניו האדומות.
" מה? מה? מה?", הוא מהגג, למה תמיד אני צריך להישאר השפוי, גם
כשמעשנים כולם ביחד?
"שיטרית, נוזל לך רוק על השטיח", אני אומר לו, ואולי זה יחזיר
אותו למצב נורמלי.(כן,בטח).
" איפה שולי ופומפה?", הוא שואל במידה כזאת או אחרת של היגיון,
איפה הם באמת?
" הסתלקו לחד של ההורים של רן", אני אומר לו " כבר לפני שעה,
איפה היית?"
" יצאתי לשאוף אוויר נקי בין שאכטה לשאכטה.", הוא עונה," ומה
קרה לפגר הזה?", הוא מצביע בסנטרו על רן, שעכשיו באמת נראה
יותר כמו זומבי מאשר כמו סטודנט למשפטים, שנה שנייה.
" עזוב אותו", אני אומר," בוא תראה לי איך הכנת את יצירת המופת
הזאת",. אני נוטל בידי את הבאנג, פסל סביבתי מעשה ידיהם של
פומפה ושיטרית להתפאר. " עיצבתי את הגוף מבקבוק של מי פה,
והצינור- סחבתי מדוד שלי, 3 צול, נכון יפה"?, דוד של שיטרית
היה אינסטלטור, או כמו שהוא קורא לעצמו-" מעצב צינורות:".
שיטרית ליטף בעיניו את חמוקי הבאנג, אחר כך עבר לליטוף ידני.
" אוף, תפסיק להתחרמן על הילד הזה שלך, אני עוד אדווח למשטרה,
אונס במשפחה", אני זורק.
" טוב, אז מה אתה רוצה לעשות?", הוא מתרצה ועוזב סופסוף את
הצינור, " יש רעיונות קונסטרוקטיבים?"
" איזה רעיונות אתה מצפה, בשעה ארבע לפנות בוקר, מערימת
מסטולים כרוניים", הילד הזה ממש הוזה.
" אפשר להעיר את רן ולשחק שיט האד" , הוא מציע.
" אני רוצה לראות אותך מנסה", אני מתגרה בו, ברור הרי מה שיקרה
אם הוא ינסה.
שיטרית מוריד על רן כרית. הוא מתעורר בבהלה ומקפל לשיטרית את
היד עד שהנ"ל מתחיל לצרוח. אף פעם הוא לא לומד.
" נו, יש לך עוד רעיונות יפים", אני שואל. רן מנצל את הסטייה
הבלתי מתוכננת בסדר יומו, והולך להשתין.
שיטרית נאנק.
" תעשה משהו מועיל", "אני מציע," תגלגל עוד ג'ויינט, מי יודע,
אולי עוד אחד יביא לנו את ההשראה".
" כן, זה דווקא רעיון מוצלח", רן קופץ לסיפור לפיסקה אחת, שמע
רק את סוף המשפט אבל הצליח להתחבר לרעיון הכללי. בחור
אינטלגנט, אין מה לומר.
שיטרית מציץ בקופסת המתכת הירוקה, מפורר עוד מעט עלים ירוקים
ומערבב אותם בטבק שהוציא מהסיגריה של שולי. מזל שלפחות היא
מעשנת בחבר'ה, אחרת היה עצוב.
" אין עוד הרבה", הוא רוטן, " מה הוא שוב נרדם, המונגולואיד
הזה?".
אני מסתכל על רן, באמת הוא נרדם שוב. כשרון.
שיטרית מפזר עכשיו את התערובת על הנייר הלבן, מגלגל במומחיות
ומעביר לק על פס הדבק. יצא לו יופי. הוא מושיט לי את הסיגריה
ומצית, "תפאדל".
אני מכניסו לפי, מצית לשנייה ושואף את העשן בהנאה. יבש קצת, זה
אומר שהחומר טוב.
העשן נכנס לי ישר ללב, לא עובר בריאות, והעיניים ממצמצות.
שיטרית נראה פתאום קטן כזה, למרות המטר שמונים שהא נושא עליו
בגאווה.
"אז מה אתה אומר", אני נסחף לי לרגע," מה אתה אומר שיטרית?"
"אומר על מה?", לא ניחן בהרבה שכל, מה לעשות. זה בא לעל חשבון
הגובה. ואני מטר שישים ושלוש, מה זה אומר עלי?
" מה אתה אומר על החיים"?
" החיים...", הוא מסמן לי ואני מעביר לו את הג'ויינט."
החיים...זה דבר לא מובן. רגע אתה  למטה, רגע אתה למעלה"
.ניטשה, ממש ניטשה.
"ואני אומר שנמאס לי לבצבץ בביצת הבינוניות, אני רוצה לעוף
למעלה, לראות את הכל בגובה הנכון, אני רוצה..."
"אין לך מושג ירוק מה אתה רוצה", הוא קוטע אותי.
" ירוק דווקא יש לי," אני משחק את המשחק, מנופף בגליל
הלבן-ירוק שחזר אלי באורח פלא.
" וגם יש לי מושג מה אני רוצה"..   (אין לי אין לי אי לי )
" אתה מזיין את השכל", הוא קובע. וצודק. אז מה? לתת לו ככה
לנצח אותי במה אני  רוצה לעשות בחיי?
" אני רוצה...אני רוצה...אני רוצה שיגידו את השם שלי
בחדשות"....
" כן", הוא צוחק, " בחור מסטול עף באוויר, לא ברור אם הוא הולך
לחזור". טמבל
אני עוצם את העיניים, מתכנס לי לעולם שלי.
הנשמה, זה מה שאני אומר, היא גבולות אין לה. וכשעולה התשוקה
למשהו נסתר באצבעותי, אני מחפש חיים של אנשים אחרים להתפלש
בהם. תנומות חייהם של  זרים ממוסגרים להם בחלונות, ואני מציץ,
כגנב, בטלוויזיה של החיים. ה"זה" מתחיל מתחיל בשיפולי הבטן,
כמו צעצועי ילדים שמטביעים באמבטיה, והם שבים וצפים בכל פעם
מחדש. אני יודע, ניסיתי.
ואז אני לפעמים מנסה לחשוב, מנסה לכתוב, מנסה לחבוט, מנסה
לבעוט. ואז אני רוצה לעמוד על השפיץ של העולם, לצעוק את עלומי,
לצעוק, שייזדיינו כולם!
אבל רובם מתים, כמו שיטרית זה, שמתוך החושך של עיני אני שומע
אותו מתעסק על הכפתורים של הרדיו.הרעשים מסתדרים לכדי ציפצוף
מתמשך ומציק, "שיטרית", אני צועק עליו," תכוון את התדר או שאני
מעיר שוב את רן"!, אנ'לא יודע מה מבין השניים שיכנע אותו , אבל
הוא מסתכל בי במבט סלחני של מי שעבר את שלב העירפול. יכול
להיות שנרדמתי?
" זה הציפצוף של החדשות", הוא אומר.
"מה, אבל-איך, חדשות, ומי-ומה השעה בכלל?", הוא מסמן לי
לשתוק.

" ...השעה חמש והרי החדשות ועיקרן תחילה.
פצצת אטום מיזערית התפוצצה לפני שעה קלה ברחוב אבא חושי ברמת
גן.הפצצה גרמה לקריסתם של כל הביניינים ברחוב על יושביהם, אף
ארגון עוד לא לקח אחריות על האירוע. עדי ראיה סיפרו כי בקצה
הרחוב ראו דירה אחת המרחפת באופן פילאי באוויר, דומה שניצלה
בדרך נס. אין כל ביסוס לידיעה...
ונעבור לפלילים...."

משהו פה לא נראה לי.
" הי רן", אני מסתכן ומעיף עליו כרית," מה הכתובת פה?". הדירה
של אבא שלו.
" אבא חושי 109", הוא ממלמל מתוך שינה, "למה, קרה משהו?".
"לא, הכל בסדר" אני עונה לו, שלא ידאג.
" שיטרית, אני הולך לראות מה קורה", בעטתי ברגלו, הוא אפילו לא
הימהם. לשנו היתה כולה תקועה בקופסת השוקולד של המנאנצ'יז. הוא
תמיד רעב, גם בלי תירוצים.
הלכתי לחדר של ההורים של רן להציץ בחלון הפונה אל הרחוב.
פחתי את הדלת, ומצאתי שם את פומפה ושולי תלויים, עדיין מזיעים
ומתנשפים מהאורגזמה, על בליטה מהקיר, מעל לתהום עמוקה של
שומכלום. העשן מנע ממני לראות אותם בבירור, אבל ידעתי שהם
יודעים שאני שם. בשביל מה יש חברים.
"הכל בסדר, חבר'ה"? , אני שואל
פומפה עוזב יד אחת כדי למחות את האבק משערו וכמעט נופל לרחוב
המרוסק.
הוא מחייך, "אין מה לדאוג, פצצות לגבות"....
באמת הייתי צריך לשים לב שהגבות שלו קצת חרוכות....