מלכודות

עוזי השפן התאהב באיילה. הוא ידע שהסיכוי שלו איתה קלוש. קלוש
לפחות כמו השיער של אבא שלו,כשהוא מסתכל במראה ויודע שגם גורלו
כנראה נחרץ מראש. אבל עוזי לא ויתר. הוא טמן לה מלכודות ביער,
סימן לה דרך שסופה לא נודע. ואיילה, תמימה ונילהבת, הלכה אחריו
באחד הימים, ונפלה לבור שכרה לה, מרפד את תחתיתו בזלזלים רכים
לריכוך הנפילה, ואת עצמו הגיש לה על מגש של כסף.
אהבתם נודעה בכל קצוות היער, ורבים באו לצפות בפלא של אהבה
נדירה, אהבה בין שפן ואיילה.
ועוזי חי על זמן שאול.
עד שבבוקר אחד הוא מצא תלתל משערה על הכר, וכוס קפה שלא הספיקה
להתקרר, והבין שהרגע ממנו חשש כל הימים הגיע, והרוח נשאה את
איילה. הוא התקין את עצמו לחיים של מדבר בלעדיה, חיי מדבר בלב
היער.
ליבו הקטן, לב לבן של שפן, כמעט ולא עמד במועקה, ולא גזר ואף
לא מגע ידיהן של שפנפנות אחרות לא השקיטו את פרוותו הבוערת
מגעגועים, אבל הוא חיכה לה מבלי דעת למה הוא בעצם מחכה.
וכשהגיע היום בו ידע שהיא חוזרת, לא אליו, אבל ליער, הוא נתקף
צמרמורת לאורך גבו, כמירוץ שהגיע לסופו. והוא ישב להכין לה את
הדבר טוב ביותר שידע להציע לה, מלכודות.
עוזי ניקה ועיצב את קרחת היער, כשהוא מבליט את הראוי הבלטה,
ומפנה דברים אחרים. הוא היה מחושב. הוא טמן לה את עצמה ואת
שאריות אהבתם בעטיפת סוכריה.שתדע שהיו לו אחרות אחריה, ושרק
היא נחשבת בעצם.
ואיילה הגיעה לקרחת היער, ונחיריה רטטו בציפיה כלשהי, לא ברור
למה, והיא ראתה את הדיסקים האהובים עליה בסטריאו, ואת העוגה
האהובה עליה במקרר, את התמונות שלהם על המדף ואת החולצה שקנתה
לו בארון.
ואיילה לא התרגשה, ואיילה הייתה אדישה, ואיילה שתתה את הקפה
ואכלה את העוגה והודתה לו, לעוזי, אבל בסוף הערב היא דילגה לה
לדרכה, משאירה שפן אחד לבן ומאוהב מאחורה, תוהה לו במי, בעצם,
הוא היה מאוהב.