[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן סויסה
/
שיר לקתרין

מוקדש לברניס; כן, זה עדיין כואב. לא ציפיתי אחרת.
תודה מיוחדת לשרה וגרט; אתם לא רק הבחירה של קיי;
אתם גם הבחירה שלי.


  הלילה חלמתי שוב את החלום שלך. החלום שבו את קמלה לנגד
עיני. רגע אחד את יושבת מולי, מדליקה סיגריה ושואלת אותי אם זה
מפריע לי. ואני אומר שכן, ואת אומרת, שחבל. ונושפת עשן כחול.
השפתיים שלך נעות בקצב מטורף, אך איני שומע דבר. רגע אחר כך את
שוכבת על מיטת בית-חולים. יוצאים ונכנסים לתוכך שבע מיליון
צינורות. זה גורם לי לחשוב על המגלשות הכחולות המתוסבכות
בלונה-גל. ואני קורא לך. ואת אינך עונה. ואז אני מתעורר.

  כל פעם אחרי חלום כזה, אני מנסה לחשוב למה. למה אני לא יכול
להפסיק לחלום את החלום הזה. למה את מתה ואני פה. פשוט למה,
גלובלי כזה. אם יש לך תשובה בשבילי, עשי טובה ופקססי לי אותה
מהר, כי זה אוכל אותי מבפנים. יש קטע כזה, במיוחד בחלומות
חוזרים. משמעויות פרוידיאניות כפולות, ושאר זיבולים
פסיכולוגיים כאלה. בסוף, אחרי כל הספרים והמדריכים הגעתי
למסקנה, שאין לי שום מסקנה. אין לי שמץ.

  את יודעת שרק אתמול בכיתי, בפעם הראשונה? שכבתי במיטה.
המנורה הקטנה הטילה צללים כחולים על קירי. רוח קייצית נשבה בעד
חלוני, משחקת עם דולפיני הכסף ששחו באוויר. והיה שיר ברדיו.
קראו לו "שיר לקתרין", של להקה בלגית אחת. K's Choice. הבחירה
של קיי. ולמרות שלא קוראים לך קתרין, אני יודע שהשיר הזה נכתב
עלייך. אז הקשבתי למילים וחשבתי עלייך. עוד לא בכיתי. קמתי
מהמיטה ולקחתי דף ועט מהשולחן. וכתבתי לך מכתב, ואז חשבתי על
זה שבעצם אין לי לאין לשלוח אותו. ואז בכיתי.

  אם הייתי יודע שתעזבי אותי כל-כך מהר, הייתי מתקשר יותר.
ככה סתם, להרגיש קרוב. הייתי מנסה ללכוד אותך באיזו דרך. למסגר
אותך, אולי. המזכרת היחידה שנותרה לי ממך היא צבעי המים שנתת
לי. טוב, אולי לא היחידה. יש לי אלפי מזכרות. אלפי רגעים של
זיכרון. לא תמיד מתוק, אולי, אבל תמיד שלך.

  אני זוכר שאמרת לי שהשתניתי מאוד. ושאת די גאה בי, בעצם.
אני לא חושב שמישהו היה גאה בי לפני כן. לפחות לא מישהו שדעתו
הזיזה לי. מישהו כמוך. אני יודע שהיית גאה בי אפילו יותר, לו
יכולתי לספר לך את סודי האחרון, בו חשדת. להגיד לך, פעם אחת
אחרונה, שצדקת. ולדעת שבכל מקרה את שם בשבילי. מחכה לי בצל,
ומתי שאצטרך, רק אושיט יד, וכבמטה פלאים, את תהיי שם.

ככל שעוברים הימים, קשה לי יותר ויותר להיזכר בתוויך. צליל
צחוקך נמוג אט אט אל ישימון השכחה.

 גם עכשיו, בעת כתיבת שורות אלו, אני דומע. הדמעות מרטיבות את
הנייר, גורמות לעט הכחולה להימרח. הן מלוחות. גם דם מלוח,
והים. כאילו אלוהים החליט שכל מה שעצוב, חייב להיות מלוח. אולי
זה מסביר למה אני ממליח כל מאכל יתר על המידה. צריך משהו לערער
את הבאלאנס. קצת כאב, כדי להיות בטוח שאתה חי.

 זוכרת איך פעם אחת ממש התעצבנתי עלייך, ועל הסיגריות
המסריחות שלך, ואת אמרת לי שאת דווקא שמחה שיש ריחות מסריחים
בעולם, כי אם לא היו ריחות רעים אז איך היינו מזהים את הריחות
הטובים? ואני אמרתי לך שגם ככה האף שלי סתום כרונית.

  יש לי דחף מוזר ללכת לקבר שלך מתישהו. אולי זה קצת קלישאה,
אבל אני מניח שבני-אדם צריכים משהו מוחשי לשים עליו יד. לבכות
אליו. אפילו אם זו רק אבן קרה. כנראה שבגלל זה הדת שלנו כל-כך
מתוחכמת - היא פשוט מסבירה את קיומו של האל, בהיעדרו. אולי את
תהיי עגל הזהב שלי.

עברו שבועיים. מאז שהחלטתי ללכת לקבר שלך, החלום לא חזר. אני
לא יודע אם להיות שמח או עצוב. אני חושב שאלך על האופציה
השנייה. אחרי הכל, אני די מתורגל ויש משהו מנחם בשגרה,
יומיומית ואפורה ככל שתהיה.

  שמתי לב שבכל פעם שאני רוצה לצאת מהבית, עם כוונה לבוא
לקברך, משהו צץ. החתולה שלי מחליטה לקחת קורס צניחה-ללא-מצנח
מקומה שלישית, דברים בנוסח הזה. זה כאילו מישהו, או משהו, לא
רוצה שאבוא. אני די מפחד שאני לא בא בגללי. לפעמים אני חושב,
ממה אתה מפחד יא אידיוט? אבל אני די יודע ממה אני מפחד. אני
מניח שאני מצפה לתחושה כזאת של סיום. איזה גראנד פינאלה. אני
מניח שמה שאני מפחד מגלות שבעצם, מצבתך אינה תחליף לידך החמה,
וכי היא סתם פיסת אבן, מכוסה חריוני יונים. ושזה לא ייגמר.
ושאני אשאר אותו אדם. ריק. משהו בקרבי נמהל בקברך, בקרבך. אני
יודע שזה אף-פעם לא ייגמר. אם הכול רק חלום רע, תרגישי חופשי
לטלטל אותי בחזרה לצלילות, בערך עכשיו.

קמתי היום בבוקר עם תחושה כזו, שבהעדר מילה טובה יותר, אאלץ
לקרוא לה סופנית.
כמו שקט לפני הסערה. תחושה פרו-הקאתית שכזאת. לא יודע.

התקשרתי היום לאגד, ומסתבר שאין שום אוטובוס בכיוון של בית
הקברות שלך. "אגד בדרך שלך" על הזין שלי. עוד פעם חזרה לי
ההרגשה הרדופה הזאת. נעמדתי מול המראה והבטתי בעצמי בחשדנות.
"למה אתה עושה לי את זה?" שאלתי את עצמי. "אני לא עושה כלום,
באמת", הבטיחה לי השתקפותי בחביבות מעושה. הישרתי את מבטי
לפניו של האדם במראה, מחפש סימנים של חוסר-ודאות. "אתה בטוח
שהפקידה באגד לא אמרה דבר אחד ואתה גרמת לי לשמוע דבר אחר?",
שאלתי. "נראה לך שהייתי עושה דבר כזה?", נעלבה השתקפותי.
"תגיד, ממתי אתה מכיר אותי? אנחנו מכירים מגיל אפס". הרגיע
אותי. "בחייאת, קצת אמון". הוא צודק. למה שהוא ישקר לי? אני
מניח שאם הייתי יודע אז לא הייתי עומד מול המראה ומדבר אל
עצמי. אבל זה נראה לי שפוי בדיוק באותה מידה כמו לכתוב מכתב
לאישה מתה. מה זה כבר משנה. שפיות זה דבר שולי, ממש מותרות
בימים כאלה. בכל מקרה, עדיין לא בטחתי בי לגמרי.

  עמדתי בטרמפיאדה של החיילים איזו חצי שעה, מינימום. אז
הגיעה רנו שחורה. ואני, ביחד עם עוד שתי חיילות, עליתי אליה.
הנהגת הייתה אישה. בערך בגיל שלך. חייכתי כשחשבתי על הפרצוף
שעשית לי כאמרתי לך מה אני חושב על נשים וכשירותן לנהוג. זה
היה די משעשע. "זה שתי דקות ברגל מפה", אמרה לי הנהגת, מצביעה.
ירדתי מהרכב. שמש צהרים יוקדת המיסה את מה שנשאר מהתאים
האפורים של המוח שלי. התחלתי לפסוע בשביל שהוביל, אל מה שהיה
אמור להיות בית-הקברות שלך. זה היה שביל אבנים צהובות, ואני
הקפדתי שלא לדרוך על הסדקים. הכול מסביב היה ירוק. נדמה היה
שגם השמיים, שהוסתרו קמעה ע"י העלווה העשירה, הפכו ירוקים גם
הם. די שנאתי כל יום בכל חודש אוגוסט ישראלי שאי פעם עברתי,
אבל אהבתי את היום. כל-כך הרבה ירוק. הלוואי שאנשים היו אוהבים
ירוק, באותה מידה שהם אוהבים ירוקים. זה היה עולם שונה, את לא
חושבת? עלה אחד של תאנה, שנראה כאילו מנסה הוא לנשוק לרקיע,
העלה בי זיכרון של ידך. מנפנפת לשלום, באותה פעם אחרונה.

  גם הקברים פה, כולם ירוקים. לא האבן עצמה, אלא הצמחייה
מסביבה, שהשתלטה עליה כליל. הגבעולים הדקים נראו כעורקים
על-פני משטחי האבן, ועם נקודות השמש שחדרו מבעד לעלווה וריקדו
על הקברים, המצבות נראו כמעט חיות. גם לא היו שום עקבות לשלשת
ציפורים על אף אחת מן המצבות. כבר סימן טוב, חשבתי.

  במרכז בית-הקברות, שנראה יותר כמו פארק קסום, עמד עץ אגוז
אדיר. גזעו היה חרוץ מרוחות השנים הרבות. משיני הזמן. אך הדבר
נראה כאילו רק הוסיף לחוסנו. שורשיו של העץ נתנו אותותיהם מתחת
לשביל האבנים הזהובות. בטח גם מתחת לקברך עוברים שורש או
שניים, חשבתי. אני מקווה שזה לא מפריע לך. העץ הענק הוסיף
אווירה ארכאית משהו, לנופך שקרן מהסביבה. ברגע זה לא הייתי
מתפלא אם תשע פיות מרקדות היו יוצאות מגזע האגוז, ומציעות לי
שלוש משאלות. אך שום תשע פיות לא יצאו מהגזע. אפילו לא אחת.

  לא הייתי צריך אפילו לקרוא את הכיתוב על האבן כדי לדעת שזהו
קברך. הוא היה הקבר הראשון לימינו של עץ האגוז. התיישבתי על
האדמה לצידך. ריח אדמה עשיר עלה בנחיריי. הריח היה כל-כך חזק
ועשיר, שלקח לי איזה ארבע וחצי דקות להתאושש. זה מה שקורה אחרי
חיים שלמים שנושמים אך ורק אספלט. פה ושם איזה עציץ גרניום
אימפוטנטי.  לא יכולתי לדבר למשך, לפחות, תשע-עשרה דקות.
ההרגשה הזו, של דריכות מוזרה, לא רצה לעזוב אותי. ממש הצטערתי
שלא הבאתי איתי מראה. ממש רציתי להסתכל לעצמי בעיניים. לוודא
שאני לא מכין לעצמי שום מתקפת פתע. אני לא חושב שחששתי שמישהו
יעבור פה ויחשוב "מי זה המשוגע שמדבר עם המצבה?". יותר פחדתי
ממה שאני עלול לעשות. לך תדע מה אני יכול לעשות לעצמי, בדיוק
כשאני לא שם לב. אבל כבר הייתי פה, ולא הייתה דרך חזרה. אז
החלטתי לקחת סיכון. דיברתי איתך, עם ובלי מילים. בכיתי לך,
קראתי לך, סיפרתי לך אבל מעל הכול התוודתי בפנייך. אני מניח
שהכינוי "כומר מוודה", מתאר אותך טוב, עבורי. אולי "אשת-סוד".
בכל מקרה, התחלתי בווידוי האחרון שלי. בשלב זה הרגשתי די טוב.
שמחתי שלקחתי סיכון.

  בדיוק לפני שביטאתי את המילים "את צדקת בקשר ל-", הרגשתי
משהו על הכתף שלי. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאני עשיתי את זה.
ידעתי שאסור היה לי לבטוח בי. אבל זה לא הייתי אני. על כתפי
הימנית, על קו התפר של חלוצתי, עמדה לה פיה קטנה. האמת היא,
שחוץ מגודלה (או קוטנה) והכנפיים הדקיקות שצמחו מבסיס גבה, היא
בכלל לא נראתה כמו פיה. היא לבשה ג'ינס צמודים וקרועים. חולצתה
הדקיקה חשפה בטן שטוחה וזעירה, וטבור מיקרוסקופי. שערה היה
בצבע אדום לוהט, וכך גם שפתיה. אבל אדום טבעי כזה, לא צבוע,
וזול. בנוסף, עיטר עגיל מזערי את גבתה הימנית. זו פשוט לא אחת
שאם היית רואה אותה אותה ברחוב היית אומר "זאת פיה". פשוט לא
נראית טיפוס כזה.

   הפיה, קיי שמה, כחכחה בגרונה והחלה לדבר. "קוראים לי קיי,
ואני וחברות שלי-", "חברות שלך?", הפסקתי אותה, "איזה חברות?".
"היא הפנתה את ראשה לכיוון עץ האגוז ושרקה. שמונה זוגות כנפיים
צבעוניות דקיקות הופיעו באחד החריצים ומערבולת של 16 ידיים
זעירות נופפו לכיווננו. נופפתי חזרה. לא רציתי שהן יחשבו שאני
לא מנומס.

  "רק רצינו להגיד לך", המשיכה קיי, "שאתה יושב ליד הקבר
לא-נכון". "מה?", אמרתי. "לא יכול להיות". קיי משכה בכתפיה
ועפה מכתפי אל המצבה, ידייה הקטנות תולשות את העורקים הירוקים
מעל האבנים החקוקות. היה שם שם, אבל הוא לא היה שמך. הרגשתי
כמו קלוץ גמור. כל הזמן הזה דיברתי לגופה אחרת לגמרי? איזה
דביל. "לא נורא", אמרה קיי, "זה קורה". שמונת הפיות האחרות
הצטרפו אלינו, בדיוק כשקמתי על רגליי. ניערתי את מכנסיי מפיסות
האדמה. אחת הפיות, בלונדינית, קראה לי. לא טרחתי להתעניין
מאיפה הן יודעות את שמי. הלכתי אחריה. הוא הובילה אותי לקברך.
הוא היה פחות יפה מהקבר של יצחק (זה שלידו ישבתי ובכיתי קרוב
לשלושת-רבעי שעה). התכופפתי לבדוק כי זהו אכן שמך על המצבה.
והוא היה שמך. ועל האותיות, החקוקות באפן האפורה, היו קצת
חריוני יונים.

  הפיות עופפו אליי ונשארו באוויר. דוממות. שמתי לב שרק קיי
הייתה לבושה באופן שונה. כל השאר היו לבושות באופן פייתי
טיפוסי. "קיי?", שאלתי, "אפשר לדבר איתך רגע לבד?". הפיות
האחרות אמרו לי שלום חרישי ועפו חזרה אל גזע העץ. הייתה זו
הפעם האחרונה בה ראיתי אותן. נשארנו רק אני וקיי, לבד. "תודה".
אמרתי לה. "אין על מה", ענתה לי. "טוב", אמרתי, "אז ביי".
התחלתי לפסוע בשביל האבנים הזהובות, בחזרה אל הג'ונגל שלי. אל
מדשאות הבטון ופרחי הפלדה. אל הג'ונגל העירוני.

  לאחר מספר דקות הרגשתי משק כנפיים זעירות לצידי. הסתובבתי
וראיתי את קיי. "תגיד", היא שאלה, "אתה מחפש אולי שותפה
לדירה?". לא ידעתי מה לענות. "כי פשוט אני כבר לא יכולה לחיות
כאן. הפיות האחרות לא מבינות אותי. וחוץ מזה, נמאס לי כבר מכל
הירוק הזה. אפשר להשתגע מזה". היא פנתה אליי בפנים מפצירות.
"מה אתה אומר?". "יאללה, בסדר", אמרתי. "אז בוא נלך", אמרה
קיי, שמחה. "גם ככה המקום הזה מת".

  עברו חודשיים. קיי שותפה לא כל-כך גרועה. היא לא תופסת הרבה
מקום, בקושי אוכלת. המגרעה היחידה שלה היא הסיגריות. היא מעשנת
כמו קטר. אבל מה זה כבר משנה? גם ככה האף שלי סתום כרונית.
לפעמים אני שוב חולם את החלום שלך. לפעמים הוא שונה. בדרך-כלל
קיי שמה לב, ומעירה אותי מהחלום.

  הלילה חלמתי שוב את החלום שלך. החלום שבו את קמלה לנגד
עיני. רגע אחד את יושבת מולי, מדליקה סיגריה ושואלת אותי אם זה
מפריע לי. ואני אומר שכן, ואת אומרת, שחבל. ונושפת עשן כחול.
השפתיים שלך נעות בקצב מטורף, אך איני שומע דבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יודע חקלאי
פיקח
את הבמות יש
לשבח
ולהיטיב גם
בכתיבה


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/00 8:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה