הפרפר האחרון יצא מהפקעת שלו.
תשוש ורטוב, הוא זחל אט אט לאורך העלה עליו היה מונח הגולם שלו
במשך חודשי החורף הארוכים.
כנפיו נגררו אחריו בכבדות, כגושי בצק מנוונים שדבקו לגופו.
כשיצא מצל העלים וחש בקרני השמש הראשונות נוגעות בגופו וודאי
חש את גופו הקטן מתמלא כוח ותקווה מחודשים. הוא החל לפרוס את
כנפיו זו באחר זו, חושף אותן לכיוון הקרניים החמימות כדי לייבש
אותן.
הפרפר האחרון התענג על קרני השמש המלטפות את כנפיו הלבנות,
חסרות הצבע.
משייבשו כנפיו מספיק החל להניע אותן קלות כדי להתרגל לאיברים
החדשים.
הפרפר הביט בשתי מניפות הלובן שהזדקרו מגבו בפליאה, תוהה כיצד
קיבל אותן לאחר תרדמתו הארוכה.
הפרפר הרגיש את משב הרוח המתקרב והחל להניע את כנפיו מהר
יותר.
הרוח החמימה הרימה את גופו הקט מעלה, והרחיקה אותו לאט מהעץ
עליו ישב.
הפרפר האחרון אף לראשונה בחייו. הוא הרגיש חופשי כל כך; הרחק
מהגולם הצפוף והמחניק ואל השמיים הכחולים המשתרעים אל האופק.
כך הוא ריחף לו, נישא על ידי רוח האביב.
הוא הביט בשדה הירוק נפרש תחתיו כמרבד של חיים שנע גם כן עם
משב הרוח.
הפרפר התענג על הדממה, שנשברה אך ורק על ידי רשרוש הדשא.
כך דהה לו שעה ארוכה עד שעייפו כנפיו הצעירות.
הוא הבחין לפתע בדבר שמשך את תשומת ליבו - בין העצים בלט משהו
לבן ויפה שדמה, בעייני פרפר שלנו, לכנפיים החדשות שלו עצמו.
הפרפר שמח שמצא מישהו כמוהו, אותו יוכל לשתף בשמחתו.
הוא ריחף מעט סביב חברו החדש מנסה למשוך את תשומת ליבו, אך זה
לא הגיב. הוא רק הנהן קלות כל פעם שהרוח הייתה נושבת.
הפרפר האחרון נחת ליד אותו יצור מוזר שעמד על רגל ירוקה
שהצמיחה עלים. הוא הקיף את הרגל מספר פעמים וניסה ללטף אותה
במחושיו. אך הפרח לא הגיב לחיזוריו. הוא רק עמד שם והנהן
בשקט.
השמש החלה לשקוע במערב והפרפר שלנו החל לחוש חולשה בגופו הקטן.
הוא נשכב על אבן אך החולשה רק התגברה מרגע לרגע.
הוא הביט בפרח פעם נוספת, מקווה לזכות לחיוך מחברו האילם אך
הפרח רק הנהן.
הפרפר האחרון כבר לא יכל להזיז את גופו הקטן. הוא רק שכב שם
והביט אל עלי הכותרת הלבנות של הפרח שזזו ככנפיים קטנות שעפות
ברוח.
השמש שקעה והפרפר כבר לא ראה את הפרח.
הפרפר האחרון מת על אותה אבן קטנה לצד הפרח האילם שהמשיך להנהן
גם כאשר הירח עלה מעל צמרות העצים והאיר את קרניו הכסופות על
הכנפיים הקטנות שלא זכו לעוף יותר.