כל שישי בעשר בבוקר, אני ואבא שלי הולכים לקניות. קבענו לעצמנו
מסלול קבוע, לשוק ומשם לסופר, לעבור במאפייה, לקחת את אמא
מהעבודה והביתה.
כל שישי אנחנו עוברים בפינה הראשית בעיר, שם מצטלבים הרחובות
הסואנים. עדרי אדם מסתערים על חנויות, קונים עוד נעל, עוד
שעון, עוד חולצה.
כל שישי אני נותנת לו שקל וחצי, לפעמים שניים, תלוי בכסף הקטן
שנשאר לי מהקניות. אני לא שונה מאותם עדרים, מחפשת כבוד במסווה
של לבוש. הם לא מבחינים בפרטים השוליים, הם לא נושמים.
כל שישי אני מקבלת ברכה קטנה. למרות שאני אתאיסטית גמורה, זה
עושה לי טוב לשמוע איחוליך שכאלו. אני באמת רוצה להיות בריאה,
עם בית שלם, בעל בריא וילדים מוצלחים.
כל שישי השקל וחצי ניתן מתוך רחמנות מהולה בהבטחה עליונה. הגוף
המצומק בפינה המלוכלכת, בין שקיות ניילון ופחיות מעוכות, תמיד
נקלט אצלי בלב, כמו חץ מדויק אל מרכז המטרה.
כל שישי אני מצפה לראות אותו באותה הפינה. עם הזקן הלבן
והעיניים המחיכות. תמיד אני שואלת על מה הוא מחייך?, אין לו
כלום בעולם.
כל שישי אני מחפשת אותו. מכינה את השקל וחצי כבר מתחילת הרחוב.
בוררת אותם מארנק העור שלי מתחבאים בין השטרות, מחזיקה אותם
חזק ביד שלא יפלו.
כל שישי אני חושבת, שקל וחצי, קרמבו במכולת ובשבילו עוד יום
לחיות.
כל שישי אנשים מתעלמים. דתיים מניחה כמה אגורות כדי להציל את
מצוות השישי. ואחרים עוברים, כמעט דורכים, לא נותנים דעתם,
מבטם.
כל שישי אני מחייכת אליו. חיוך קטן, "תהיה בריא", לחיצה עדינה
ביד וקניתי אותו, או שהוא אותי.
כל שישי אני זנכרת בפינת הרחובות, איך לא הבחינו בגוש המצומק,
עם הזקן הלבן והיד המושטת, אלא רק לאחר כמה ימים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.