תעתועי מילניום

ווי כמה נטחן המילניום הזה. נראה כאילו המציאו את ספירת הערלים
רק כדי להגיע אחרי אלפיים שנה של ארועים שוליים יחסית לרגע
הגדול: אלפיים!!!
התחושה הכללית המרחפת באויר היא ששום דבר לא יחזור לקדמותו
אחריו. גם הציניקנים הגדולים ביותר מתכננים בסתר את חייהם
המחודשים, שונים בתכלית, עתירי ריגוש תוכן ומשמעות, וכל זה עוד
לפני שדיברנו על הבאג.מזה שבועות ידוע לכל הביצה, על שלל
נסיכותיה, צפרדעיה ושאר מיני דו-חיים המאכלסים אותה, שהמסיבה,
מסיבת סוף העולם, בהא הדרמה הריגוש והקראחנה, היא תערך סמוך
לערד, וחבל על הזמן למי שידיר רגליו ממנה. כי זאת לדעת: הביצה
חובבת קראחנה היא.
KARAHANA
כלומר, למהוגנים שבינכם: טירוף. טראנס פרוע. סמים פסיכודליים.
תחושת סוף העולם  וקטרזיס רועם לכל השנים השחונות והאפרוריות
הללו.
הביצה כוללת בין השאר את ת.-שותפי לדירה, את ג. אחיו וי.
חברתו, שת. בילה עמה לילה או שניים לפניו, ואני היית עפר
לרגליה במשך זמן מסוים. וכן את ת. ואת נ., אחיות שגם את עפרן
ליחכתי לי בדירוג ובמקביל, ואת ר, שזכה בשתיהן בהפרש לא גדול
אחת מהשנייה. וכל זה, קוראים יקרים, מתרכז לו על שטח לא גדול
בעיר הקודש, בימיו האחרונים של האלף השני.
הקורא האינטיליגנטי לא יתפלא בודאי אם אספר לו שככל שמתקרב
היום הגדול הולכת ופוחתת התלהבותי מועידת הפסגה המסוממת העתידה
להיאסף לה במזרח הנגב. לך תתקע בנקודה כה משמעותית בחייך עם
ייצוג כה נרחב של כשלונותיך ואכזבותיך, בעוד מוחך עמוס וגדוש
בכימיכלים מגבירי רגישות.

כמה שעות לפני שעת השין אני מכריז באזני ת. על פרישה מהמשלחת.
הוא מבין לרוחי, דוחס עוד מזרון לבגאז' הסובארו המיתולוגית שלו
ומפליג לדרכו.
עכשיו תכנית ב'. חבר קרוב, חבר בביצה אחרת דוקא, נמנה על
מארגני מסיבת סוף עולם נוספת אשר תתקיים אם ירצה השם והבאג
במרתף מתחת לתיאטרון הלאומי בת"א. גם כאן התפריט הוא ביטים
אלקטרוניים מרובים, ושלל מוצרים ממיטב תוצרת מעבדות היוקרה
באמסטרדם. למה לא, אני מהרהר לי, מלטף באצבעות אוהבות את ריבוע
הקרטון הזעיר שרכשתי לי, מדמה לראות בעיני את
מולקולות הל. ס. ד הספוגות בתוכו, צופנות בחובן את כל הרע
והטוב שבקיום האנושי והרבה מעבר לו. נלך על הכי פרוע. לבד,
אפילו בלי פיסת שמים שתנחם אותי ברגעי מצוקה, מופקר לחסדיהם של
מאות מסוממים חסרי דעת ומצפון, בחלל גדול רק קצת יותר משטח
דירתך, קורא יקר. ועוד לא דיברנו על קדחת נערת המילניום שתוקפת
ברגעים אלה ממש כל זכר בוגר מינית ברדיוס של עשרות קילומטרים.
בקיצור יהיה כיף.

השעות שלפני שעת האפס עוברות עלי בשיטוט חסר מטרה ברחובות ת"א,
שדומה כי כל כולה עוסקת אך ורק בהכנות לרגע בו תמצה את יעודה
כעיר העברית הראשונה, ותקבל לחיקה סוף סוף את השנה האלפיים
ואחת.
פה לשם, א. נמצאת בדירתה אשר מעל לשוק הכרמל, והיא שמחה לארח
אותי לקפה, ג'וינט, וזיון פרוע ודי משובח בעצם. אחרי המקלחת,
בעודנו צופים בלב הולם בשמש של המילניום החדש זורחת מעל איזה
אי באוקיינוס השקט דרך מסך הטלויזיה, א' שואלת מה בעצם תכננתי
לי להמשך הערב. א', מאפרת מקצועית, התחייבה לאפר את חוגגיה של
מסיבה אחרת. עכשיו היא מצטערת קצת, ורוצה לבלות את הלילה
בחברתי ובחברת כימיכליי המשובחים. אני מציע בנון שלנט שכשתסיים
את ענייניה תנסה לתפוס אותי בסלולרי, ונראה כבר מה יהיה. כמובן
שא' אינה בשום פנים מועמדת רצינית לתואר נערת המילניום שלי,
שהרי היא כבר מאוהבת בי, וסיבותיה עמה, והכלל הראשון במגדיר
"מכוער" לנערות מילניום הוא שעל המועמדת להכבש בסערה החל בדקות
ספורות לפני השעה חצות ועד אורו הראשון של האחד בינואר. אני לא
טורח לעדכן את א' בדבר קיומו של המגדיר הנ"ל. היא אורזת את
מזוודות האיפור שלה ויוצאת אל נקודת האיסוף, ואני יוצא להמשיך
את שיטוטיי.

בשעה 23.20  אני צולל אל חללו המהביל של מרתף הבימה, הלום
אלכוהול ומריחואנה שנצרכו בטרם עת וללא חשבון, וכולי הרוס מעוך
ומטושטש. לישון, צועק קול פנימי נואש בתוכי. להניח את הראש
ולעצום עיניים לכמה דקות. רק כמה דקות. אחר כך כבר תחזור
ההתלהבות והאנרגיה, והאופטימיות שנשכחה לה בפתחו של בית
המטבחיים.
שכן המרתף עמוס וגדוש עד אפס מקום, מכיל תערובת בלתי אפשרית
של אנרגיות סותרות, מבטים מבזיקים במהירות היסטרית לכל
הכיוונים, הרעב דומיננטי כל כך, עד כדי לשתות אותו ישר מהאויר
המעושן, ומעל הכל רועמים ביטים אלקטרוניים אגרסיבים ותובעניים
במהירות של מאה וארבעים לדקה לפחות.
אני מפלס את דרכי בתוך הגוש האנושי, מפנה לצדדים פיסות מוצקות
של תשוקה וריגוש, מזהה בצד רחבת הריקודים מין רמפה שעליה
ישובים בצפיפות שלל כוסיות , כוסונים, פריקים ושאר סופרים
לאחור.
מאחוריהם נותר מרווח צר, ואני נדחק אליו, משליך את תיק הגב על
הרמפה ואת שש מאות הקילוגרמים של ראשי עליו. הו, איזה הקלה.
אני מניח לעיניי להעצם, ושוקע בתוך השקט היחסי שבתוכי.

"מה אתה חושב שאתה עושה??"
"...מה? ... אני גמור. רק לנוח קצת..."

היא יפה, בשערה הקצר, בעיניה הבהירות צלולות מתחת למשקפיים עבי
מסגרת ומחמיאים, ובשמלה הכסופה הלא ממש גדולה שעליה. היא
מחוייכת וידידותית, ונחושה להחזיר אותי לסטייט אוף מיינד
מסיבתי. אנחנו מקשקשים קצת. קוראים לה שרון והיא גרה ביישוב
מסויים בשרון. ויש איתה פה חברה טובה, שלי שמה, שהנה כבר מגיעה
אלינו ומחייכת אל שנינו בחום. שרון ויעל סיכמו ביניהן על נשיקת
מילניום משותפת, כי זאת הזדמנות , וכי בא להן לבדוק...זה נהיה
טוב מרגע לרגע.. דקות לאחר מכן אנחנו מסכמים שאחרי שלי יבוא
תורי. אני מרוצה, ומתפנה למלאכת הסימום העצמי שלפניי.
טריפ שלם זה הרבה. לוקח רחוק ועלול להגיע למקומות לא ממש
נעימים. בד"כ מומלץ להתחיל עם חצי ולחזק במידת הצורך. אני מנסה
לקרוע את הקרטון הזערער לשניים. אבל חושך ובלאגן, וכל אחד
מהסובבים עלול להיות שוטר סמוי, ולמי יש כח לזהירות עכשיו,
עשרים דקות לפני רגעהאמת. אני מניח את הקרטון בפי , מתענג לרגע
על החמיצות המוזרה ועל תחושת ה"מפה אין חזרה, ורק אלוהים,
לכשיתפנה מעיסוקיו המרובים, רק הוא יודע איפה ייגמר הלילה
הזה".

בזמן שמולקולות הל.ס.ד עושות לאיטן את הדרך אל מוחי, הולכת
המסיבה וצוברת תנופה מתח וחרמנות. קצב החלפת המבטים מתגבר.
האמיצים ביותר פשוט מסתובבים מסביב, תרים את הסחורה הזמינה. פה
ושם נערכת חזרה כללית לקראת הנשיקה. חדי עין עשויים להבחין
בעסקאות סמים המתבצעות מסביב, או בתנועת הבליעה החפוזה בפינה
אפלה זו או אחרת. מגוון של מסורים פטישים חייזרים ונוירונים
מעוותים מצרפים את קולותיהם לכלל מניפסט לוחמני בעד או נגד
משהו, שלי אישית אין כרגע אנרגיות פנויות כדי לתהות על מהותו
המדויקת.בעיקר כי המציאות הפשוטה מול עיני מתחילה לאבד את
פשטותה, דמויות החולפות מול עיני מתחילות להמרח קצת, צלילים
מתחלפים בתמונות ולהיפך, פנס אדום בפינה מרוחקת הוא בעצם עינו
של שד טולקיני, ועינה הימנית של שרון, שבאה לרגע כדי לברר מה
שלומי זורמת באיטיות מקסימה לכלל פרח כחול רב גוונים והבעה.
שלומי לא רע בכלל, ועכשיו כבר עשרים שניות לפני חצות. שרון
מחייכת אלי חיוך חם ואינטימי שמותיר אחריו כווית תודעה צורבת,
ונופלת לזרועותיה של שלי, שני מטר באזימוט נוח מעיניי.
השתיים מתנועעות לאט לקצב הספירה הקולנית של מאות הנוכחים, ועם
השמע צופר האפס הן מניחות לאט שפתיים על שפתיים. אני צופה
מהופנט בנשיקה האיטית והעמוקה. לרגע קצר אני רואה שני פרחים
אקזוטיים צבועים בספקטרום זרחני פרוע מלופפים אחד בשני בתוכו
של שדה אנרגטי רב עוצמה.
הן מתנתקות לאט, מתבוננות האחת בעיני השנייה ברוך אינסופי. שלי
מסובבת את שרון בעדינות לכיווני. היא עומדת שם על רקע הכאוס,
מסתכלת עליי ועל שפתיה חיוך קצת נבוך וקצת מזמין. אני ניגש
אליה וללא הקדמות או גינונים טורף את פיה. היא נבהלת קצת
ומתנתקת. אוחזת את פניי בשתי ידיה ולוחשת ללא קול: לאט. לאט.
אני נבוך קצת. עוצם עייני, מנסה להרגע. אני מתפנה כדיי לחוש את
חזה הרך למול חזי, את קימור המותן המונח בנוחות מתחת לכף ידי,
את העור החמים , המיוזע , של צוארה מתחת ליד השנייה. אני פותח
עיניים, מוצא מולי את הכחול הצלול של עיניה,מואר לחלקיקי שנייה
לאורם של הפליקרים, וחיוך קטן ומקסים. לאט.
לאט אני מסיר את המשקפיים מעיניה, לאט אני מעביר יד פרושה
בשערה, חש את הרוך המשיי, לאט אני מניח שפתיים צמודות על שלה,
לאט אני מקבל את הרטיטות של הגירוי, את החיכוך האיטי, לאט אני
צולל לתוך ים של עונג רטוב, עדין, לאט אני מעביר לשון על
חניכיה, לאט אני נעלם משם ומותיר רק את מערכת העצבים המחושמלת
שלי, שתעשה מה שהיא יודעת. למצוץ כל רגע ונינו של רגע מתוך
ההתרחשות ולחקוק אותו לעומק הפולדר "לנצח" בתוך הארכיון
המבולגן שמאחורי עיני.

הרבה רגעים מתוך הלילה הזה אבדו בין פיתוליו של הארכיון הזה.
וגם חלק ניכר מההקשרים הלוגיים הקלושים ממילא בין האירועים.
מכוער מוותר בזאת, קורא יקר, על המשך הנסיון להשליט סדר בקו
העלילה, וימסור את עיקרי ההתרחשות, לאו דוקא בסדר כרונולוגי או
סדר אחר כלשהוא, אלא לפי ההגיון הפנימי שלפיו הם נשלפים, במידה
ויש הגיון כזה.

זמן לא ידוע אחרי הנשיקה , שאת רובו אני מבלה בניווט חסר תכלית
או כוון בין צלילים מראות ותחושות בכמויות שאינן מאפשרות כל
מיון או גיבוש לכלל רצון, או הבנה, או משהו... אני מוצא את
עצמי שוב מול הכחול הצלול ההוא. פתאום מסתדרים להם כל הנתונים
במקומם ורצון אחד פשוט ובסיסי מוצא לו שאלה: "את מוכנה להיות
הטריפ שלי?"
היא מבולבלת, זה ברור. ונבוכה. אבל מוחמאת ומרוגשת, וגם זה
ברור. אין לה תשובה חד משמעית, והרי גם בתאים האפורים שמאחורי
בריכות השקט והיופי שאני רוחץ בהן, מאושר כקרפיון בגיגית
הסופרמרקט, גם שם רוחשים חומרים זרים בעלי תוית הולנדית. היא
מושכת כתפיים בחיוך חצי מיואש.
"מה אני עושה איתך?" היא שואלת. לי אין תשובה. רק עודפים
עצומים של אנרגיה המחפשים להם קולטן.

על רחבת הריקודים, גיא הריגה, המוקד שעליו נשרפות נשמות זכות
ובתולות על מוקד הטירוף,
א-שפיות, בניגוד גמור לאי-שפיות (ציטוט ממצה היטב מתוך טראק
מיתולוגי). הבאסים דוחסים את קצב פעימות הלב, המוח מאבד את
בלמיו ויוצא למירוץ בארצות זרות ולא ממופות. הרפתקאות
ויזואליות ורגשיות בקצב של עשרות לדקה, משברים סופניים ושיאים
אורגטיים. אתה מרגיש כאילו חצית את מגבלות הגוף, וכולך קצב
מהיר מכדי לעכוב אחריו ואנרגיה בוערת, מאכלת.
בובה על חוט הנתון בידיו של צעיר ארוך שיער ופרוע מבט, אזנייה
אחת מוצמדת לאוזן שמאל, עיניים תרות אחרי קורבנות פוטנציאליים
שעדיין לא נישבו. ברגע ההפוגה (היחסית לגמרי) שבין שיא לשיא
אני לוכד את מבטה של שרון היא מתבוננת בי, מבטה ישיר ופתוח.
אני מוציא את עצמי מתוך כלא הצלילים, אוחז בידה, ומוביל אותה
במעלה המדרגות.

בחוץ, בקור האכזר של ינואר, אנחנו מכורבלים ביחד על ספסל בגן
הזעיר שמתחת להיכל התרבות. אנחנו מכירים. מחליפים במהירות
עצומה סיפורי יסוד וערבויות הדדיות. חושפים חולשות. מתמללים
חלומות.
היא רוצה בעלי חיים ליידה. הרבה. טבע. אולי עדר עיזים. למה לא
עיזים בעצם. בגליל? בטח בגליל. אושר.מסביב בעירה זרחנית אפילה.
כל צמחי הגן יוצאים במחול מוטרף לכבודינו. הבריאה זורמת ממצב
צבירה אחד למשנהו, מלווה את חילופי הטון והאנרגיה ביני לשרון.
שרון.היצור היפה ביותר בעולם. כולה זוהרת, מילולית לגמרי, סערת
אור שוטפת מעיניה, חיוכיה הם מהלומת יופי לעיניי. כולי יוצא
אליה.   היא סקפטית. היא מטיחה בי חשדות כבדים:
"נכון שאין לך איפה לישון הלילה?"
אני המום. המילים זורמות ממני, מבטאות עלבון ואמונה ותשוקה
ואהבה... אהבה? עוד לא שעתיים בן אדם. מה עובר עליך.
כן. אהבה. מבט ראשון. מיועדות. נשמות אבודות. היא חסרת אונים
מול הלהט המסומם שלי. לאט בן אדם, לאט. אנחנו מתנשקים שוב.
הנשיקה של כל המילניומים שהיו ועוד עתידים. אנחנו רועדים מקור
ואקסטזה. צריך לחזור למטה.

דורמן עב בשר וגס רוח, שיכור כלוט, מונע ממני להכנס. אין לי
חותמת. אין לי כסף. אין לי יכולת התמודדות מינימלית מול נציג
הפרוצדורות הקטנונויות. יש זדון חשוף ומבעית על פניו ועל פני
חבריו. שרון נקרעת בין הצורך לרדת חזרה אל בית המטבחיים הפועם
שתי קומות מתחתינו, למצא מוצא, לבין חוסר האונים הברור שלי.
"אתה תיהיה בסדר? אל תדאג. אני אחזור. יהיה בסדר"
"תחזרי? באמת?" הפחד הוא חזק ומוחשי עד בחילה. אני חלש מכדי
להסתיר. היא מחבקת אותי ונעלמת במורד המדרגות. היא לא תחזור.
זה ברור. למה שתתאמץ בשבילי. מי אני בשבילה. עוד מסומם אחד
בתוך העדר. שעשוע לשעה של מסיבת סילווסטר. יש עוד אלף כמוני
לפחות. לא, יש רק אחד טיפש וחסר אונים ותלותי וחלש ומכוער
כמוני.
אני מוצא פינה וקורס לתוכה. ממתין בשקט לגזר הדין הידוע מראש.
עוברות דקות. עוברים חודשים. אני וסערת הרגשות והכימיכלים מול
שלשה זרים ובקבוק וודקה אחד, התלחשויות ופרצי צחוק דוקרים.

אבל היא חוזרת. עם החבר שזימן אותי למסיבתו. היא מחייכת אלי
בחום, מושיטה יד, שולה אותי מפינתי ומסיוטיי. שרוןןן... אין כח
שיפריד אותי ממנה עכשיו. היא מתבוננת בי. תמהה קצת על תגובתי
המוגזמת בעליל על שובה. "אבל אמרתי לך... למה אתה כזה..? "
אני שותק, בולע אותה בעיניים מורעבות.

אנחנו ישובים על הארץ במתחם הצ'ילאאוט האפל, מואר קלושות
אולטרא-סגול, המוזיקה קצבית הרבה פחות אבל הזויה ומאיימת לא
פחות, מסביב פזורות גוויות במגוון תנוחות מוות והתמוטטות
נפשית. החזקים קצת יותר משוחחים שיחות איטיות, פרץ צחוק מפתיע
מאי שם, זוג נערים חבוקים הרמטית בסמוך אלינו, ראשה של שלי
מונח על ירכה הפשוטה של שרון, שרון מלטפת ביד אחת את ראשה
הבהיר, וידה השנייה משתעשעת באיטיות באצבעותיי. אני מגביר לאט
את קצב התנועה של ידיי. שדה מגנטי פועם אוצר כח נוצר מסביב
לשלשת כפות ידינו. כל המתח הגירוי והתשוקה של השעות האחרונות
מתמקד בו. שרוני (אם זה בסדר מבחינתך, קורא יקר ומותש שלי, זה
יהיה שמה מעכשיו) מעבירה את היד האחרונה מראשה של שלי אל המקום
בו היא נחוצה עכשיו. סימפוניה מחושמלת לארבע כפות ידיים ואהבה
אחת. דקות ארוכות, חיוכים נמסים, אני מרגיש שאצבעותיי הופכות
לאברי מין טעונים ועוד רגע קצר הן פולטות זרע, או קרני גמא, או
אושר.. אני מספר לשרון על תחושותיי. היא צוחקת בשמחה, ומנשקת
אותי. אני רוכן אליה  , מפשיל את צד שמאל של כסף שמלתה אל מתחת
לשדה, ומצמיד את שפתיי לפטמה שנחשפה. אני יונק ארוכות, ורק
צחוקה של שלי, סנטימטרים מתחתיי עוצר אותי. שרוני מחוייכת,
הודפת אותי ומעלימה את שדה. "מה אני יעשה איתך תגיד לי."

מה אני יעשה איתך? זאת השאלה הבוערת עכשיו. כבר חמש בבוקר,
אנחנו מותשים, וקר, עקומת הסוטול חצתה את הפסגה, ועכשיו היא
זוחלת לאיטה במורד שסופו לא ידוע, רק ברור שהוא נמצא הרחק
למטה.
לשרוני יש אוטו, ומשהו כמו ארבעים ק"מ לנהוג, והיא מתייעצת עם
שלי האם לצרף אותי למסע חזרה הביתה. שלי בעד, מתוקה שכמותה,
ושרוני נכנעת, ורק מזכירה לי בתוקף שהסכמנו קודם שלא יהיה זיון
הלילה.
"לאט, נכון? בלי למהר. נדבר, נעשן, נלך לישון, מחר נראה לאן
ממשיכים. בסדר?"
אני מהנהן בהתלהבות. שלי ושרוני מקימות אותי בכוחות משותפים
ומובילות אותי אל מחוץ למרתף שבו עדיין משתוללת מלחמה עקובה
מקילובייטים, אל הסוזוקי הכחול והחבוט.

הנסיעה היא סיוט. קור אימים, הכביש הוא רצף של מלכודות מוות
פסיכודליות, הפחד זוחל לאט וכובש תא אחר תא במוחי המעונה. אני
משחזר את ארועי הערב, ותוהה לעצמי מאיזה חשבון בדיוק אפשר
למשוך את הצ'קים הכבדים שחתמתי עליהם במהלכו. אבל אז אני מביט
שמאלה, אל הפרופיל החשוך של שרוני, נאבקת באומץ בתלאות הכביש
המהיר, ברגליה הארוכות פשוקות קצת אל הדוושות, בהשתקפות תאורת
הדרך על משקפיה, והבזק של שלווה ובטחון מציף את כולי. אני עוצם
עיניים, מניח לאהובתי להביא אותי הביתה בשלום.

זהו אור ראשון, פאתיו של היישוב הכפרי בו היא מתגוררת עם אימה
בדירת שניים וחצי חדרים. החצי הוא של שרוני, אבא הלך לעולמו
לפני שנים. טבע פראי ויפהפה נחשף לאורו האפור הצלול של הראשון
לינואר. עץ גדול ועירום, עטור מיליוני טיפות מים מגשם שירד לא
מזמן ככל הנראה, כל טיפה מנצנצת אלינו בצבע זרחני משלה, העולם
בפתחו של האלף השלישי יפה מאי פעם. אנחנו ישובים במרפסת ביתה,
עטופים בצעיפים טיבטיים גדולים ונעימים, חובקים ספליי תה
מהבילים, צופים בשתיקה בשמש בת אלף גווני כתום עולה מעל לכביש
המהיר המרוחק. שרוני מעבירה אליי ג'וינט בוער, מתבוננת בי
בהבעה חתומה. "אתה כבר מתחרט, או שעוד לא?" אני מניד במרץ
(יחסי) את ראשי משמאל לימין. היא מחייכת אליי. "בא לישון יא
קרוע"

הזיון הוא קצר ואינטנסיבי. התפרקות עזה של מתח בן אלפי וולטים.
כל שבועות ההתאפקות, הזהירות, החשש, כולם התפוגגו ברגע שעור
גופה נצמד לשלי מתחת לשמיכה.
יש לה עור דבשי, חלק, וגוף ארוך שרירים ואיברים. היא כבר לא
ילדה, סימני רכות ראשונים ניכרים בה.
אבל היא קורנת אצילות וחן, שרוני שלי, אנחנו שוכבים צמודים
ומתנשמים, מהדקים את החיבוק עוד ועוד, לבסוף היא מגישה את
שפתיה לשלי, אנחנו שותים אחד את השני.
שניות אחר כך אני בתוכה, אנחנו נעים בעוצמה ותואם, מחוסרי
שליטה, מנותקים לחלוטין מכל דבר פרט לתשוקה. אני גומר. בלי
תרגילי השהייה, בלי טכניקות הארכת עונג, בלי ג'נטלמניות.
"לא גמרת, נכון?"
"לא. אני לא גומרת עם גברים"
"ולבד?"
"כן"
"אז תגמרי לבד"
"אני לא יכולה. כשתרדם"
"טוב."
אני מבקש ממנה שרק תיגע בכתפי ברגע האורגזמה. היא מחייכת
בשמחה, ומבטיחה.
אני מנסה לישון. היא שוכבת לצידי על בטנה, אני חש בתנועות
הקלות של ידה וגופה. אני מגיע לאזור הכרה חלקי חמים ונינוח,
מודע למחצה לנוכחותה לידי, מוצץ עוד כמה רגעים של הזיות מענגות
מתוך שאריות ה ל.ס.ד.
מבעד להן  אני מרגיש את ידה מונחת ברכות כל כתפי, מחייך לעצמי
בשמחה כשהיא גומרת כמעט בדממה לידי. היא נצמדת אלי מאחור,
מתנשמת קלות. אני אוחז כף יד, מצמיד אותה לחזי. שלווה.

שעה קצרה לאחר מכן אני מתעורר בבבת אחת. שרוני ישנה לידי,
נוחרת קלות. החדר חשוך, אבל מספיק אור מסתנן מבחוץ כדי לראות
מכסיקני צר עיניים המתבונן בי במבט נוקב מתוך הדפס התלוי על
הקיר מעליי. דון חואן בעל זקן תיש, כולו חכמת חיים עתיקה
ובסיסית, יורה בי חיצי לעג ותוכחה.
שעות ארוכות אני מנהל מאבק איתנים אבוד מראש מול העיניים האלה.
אני מנתח כל רסיס מתוך המולת חיי, שופט וגוזר, מעניש בחומרה,
מתחרט וקטן מדקה לדקה. אני רואה בחוסר אונים את המשמעות והתוכן
נוזלים להם מתוך ההריסות. המחשבה על שיבה לחיים שהותרתי
מאחוריי באלף הקודם קשה מנשוא. קפוץ ודומם אני מחשב חישובי קץ,
מתכנן סגירה מסודרת פחות או יותר של ענייני, מתלבט לגבי
טכניקות-זמינות ומידת סבל צפויה. בגלגל"צ מובא בשידור חי בואו
של המילניום לחופי סן פרנסיסקו. שדרנית גלגל"צ טיפוסית סופרת
לאחור, וקולה רווי ציניות ולגלוג עד בחילה. גם עליה עבר לילה.
שיר המילניום מושמע בפעם האלפיים ואחת. יו-2  עם "אחד" היפהפה
שלהם מצרפים את קולם לרקוויאם שאני מחבר לעצמי.הסלולרי המושלך
לצד המיטה מצלצל. לא עולה על דעתי לענות.  על צג המכשיר שלש
עשרה שיחות שלא נענו. חמש מתוכן הן של א., שמנסה נואשות לחבור
אליי משעה שתיים בלילה.

"אתה לא ישן? למה אתה לא ישן? לא עייף?"

עייף מאוד שרוני. עייף מכדי לחלוק איתך את הסיוט שעובר עליי.
ולמה בכלל. זה לא מגיע לך יפה נהדרת טובה שלי. היא לא מוותרת.
מדובבת אותי.
"מה אני יעשה איתך?"
לא יודע. לא יודע.

שבועיים תמימים, קורא יקר וסבלן שלי, ניהלנו שרוני ואני מערכת
יחסים שחום וחיבה הסתבכו בה ללא הכר עם אשמה ובלבול ומבוכה.
ככל שהעמקנו אחד לנשמתו של השני התגבשה בנו ההכרה שזה לא.
דיברנו על אהבה ועל סמים, בילינו שעות בהשתכשכות הדדית, שמענו
רוקפור ועישנו עשרות ג'וינטים.
אימא שלה היתה התירוץ לפרידה. לקחנו אותו בלי להתוכח. טלפון
שבור או אחד או שניים חתמו סופית את עניינינו.

שלשה חודשים מאוחר יותר אני חוזר לזירת הפשע, מגובה הפעם
בנציגות ביצתית מכובדת,לסשן נוסף. אני מושיט יד לדורמן עב בשר
וגס רוח, מקבל חותמת כדת וכדין, וצולל במורד המדרגות אל בית
המטבחיים. יש שני כדורים בכיסי, ורעב כבד ומציק בחושיי ובליבי.
האויר סמיך מתשוקה וריגוש, זוגות עיניים מתרוצצות במהירות
מסחררת לכל הכיוונים ,נחשפות לרגע באור האולטרא סגול הדל, ומעל
הכל רועמים צלילים אלקטרוניים אגרסיבים ותובעניים במהירות של
מאה וארבעים לדקה לפחות.