אני שותה דמעות
אני שותה דם
אני שותת דם
אני מתה.
יום רגיל הכל כרגיל, אתה לא פה ואין שמיים.
אין שמיים, חבל, דווקא דיי אהבתי את השמיים, ככה בכחול ועננים,
גם בחורף כשהיו אפורים, זה היה דבר נחמד כמו משהו שמגן עליך
מפני הכל, כיסוי אוטם שכזה. לא נורא היו שמיים ועכשיו אין, גם
אתה לא פה.
יום רגיל הכל כרגיל אתה לא פה ואין אויר.
אין אוויר, חבל, אפשר לנשום גם בלי זה אבל זה היה נחמד האוויר
הזה, גם אם מעט מזוהם, הוא תמיד היה שם, תמיד, בכל מצב בכל
זמן-תמיד, ועכשיו אין. גם אתה לא פה.
יום רגיל הכל כרגיל, אתה לא פה ואין אדמה.
חבל, האדמה דווקא הייתה דבר נהדר, משהו יציב שתמוך בך, משהו
מוחשי שאפשר לאחוז בו ואפילו לנעוץ ציפורניים בבוא הצורך.
נפלאה האדמה הזאת הייתה, בחורף כשעצוב נתנה לנו בוץ שנשקע קצת
ונלך לאט יותר. בקיץ חול הים זרם בין העצבעות והתחמם מהשמש,
ככה הייתה האדמה הזאתי אבל עכשיו אין-לא נורא. גם אתה לא פה.
יום רגיל הכל כרגיל אתה לא פה, גם אני לא.