[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חולם בלילה
/
ניר מת

"ניר מת" הדהדו צמד המילים בראש שלי כמו זוג פטישים..,"
ניר מת"
"אתה עובד עלי" קראתי לתוך השפופרת כלא מאמין, "אתה לא
רציני.."
"אני נראה לך עובד עלייך ? ניר מת היום... מצאו אותו מת כנראה
בבית עם דום לב. אני אצלצל אלייך כשאני אדע יותר."

חמש דקות קודם לכן עוד הייתי בתחילת  יום העבודה השישי שלי
במסעדה והתלוצצתי עם החבר'ה על כל מיני שטויות... החיים לא
נראו כאלה בעייתיים, המבורגר פה צ'יפס שם... לא ממש קשה
במיוחד. פתאום התחיל לחץ, הגיעו כמה אנשים ביחד ואני מצאתי את
עצמי לבד במטבח מנסה לקבל כמה הזמנות בו זמנית.
דבר מבלבל לקבל הזמנות מכל הכיוונים, כל אחד עם השטויות שלו :
בלי רוטב, עם בצל רק חמוצים, בלי ירקות אוף ... די כבר, אף אחד
לא יכול פשוט להזמין המבורגר פשוט יותר? לכל אחד חייבות להיות
בקשות מיוחדות? מה כל כך רע לעזאזל במיונז??? פתאום נכנס שי
למטבח עם הפלאפון ואומר לי שהייתה לי שיחה שלא נענתה. אני מבקש
ממנו או מסיוון להחליף אותי לרגע והולך לחדר האחורי ומסתכל על
הפלאפון - השיחה היא משוקי... מה הוא יכול לרצות בצהריי יום
שני? טוב התקשרתי אליו ואז פתאום:
"יואב...  ניר מת הבוקר.." ...

חמסין - אוף אלוהים שכח כנראה להדליק את המזגן הבוקר... דווקא
עכשיו? דווקא היום? בד"כ בספרים מתארים שהשמים בוכים על מי
שנפטר כשיש הלוויות.... מסתבר שלא היום, היום זה זמן החמסין,
זמן להזיע. אני מריץ פלאפונים כל היום צחי, שוקי, צחי, שוקי,
להגיע לרחובות וצחי יסיע אותי משם, להגיע לפלוגות ושם שוקי
יאסוף אותי, מה יותר עדיף לנסוע עם שוקי או צחי? פתאום צחי
בכלל רוצה שאולי שוקי יאסוף אותו אז אנחנו קובעים שאני ושוקי
נאסוף אותו בצומת מסמיה, שוב תוכניות משתנות - הפעם לאסוף את
צחי בכנות. כמה אפשר עם הפלאפונים? מכת מדינה פשוט כל אחד זמין
תמיד... מדהים מה שדבר כזה קטן יכול לעשות לבנאדם בחיים. טוב
אני לוקח את האוטובוס לקסטינה (כמובן שאיחרתי את האוטובוס
לפלוגות - פעם ראשונה שלא באמת באשמתי, שוקי טלפן מאוחר מדי
מכדי שאני אספיק לתפוס אותו), ואני יושב במושב ליד הנהג.
כמובן, דווקא היום הנהג מחליט לשמוע דרשות של הרב מי שהוא לא
יהיה, אין לי כוח לזה, לא היום... אני עובר למושב ליד הדלת
האחורית שם לפחות לא מציקות לי הדרשות.. טוב אני שוב בפלאפון :
איפה שוקי? עוד 5 דקות בקסטינה? מעולה אני שם עוד 2 דקות רק
שהאוטובוס יגמור כבר את הסיבוב המעצבן שלו בקרית מלאכי, למה אי
אפשר לתת לעיר הזו קו פנימי משלה? למה כל אוטובוס (מהשלושה
בקושי  שעוברים שם ) חייב לעשות סיבוב בכול העיר? סוף סוף
יצאנו משם. הא, הנה התחנה. כמובן, הלחות -  למה שאני אשאר יבש?
נקווה רק ששוקי באמת יגיע מהר כמו שהוא הבטיח אני לא רוצה
להתאדות פה הרבה זמן.
מישהו יכול לעזאזל להסביר לי את האנשים שמשתינים בתחנות
אוטובוס, מה הם חושבים לעצמם? מאיפה הזכות המוסרית שהם נוטלים
לעצמם להסריח את המקום לכולם הא? שלא לדבר על זה שביום חם כזה
המקום הופך להיות רווי ואפוף אדי שתן מגעילים... אני משתדל
להישאר מחוץ לתחנה, על הכביש לידי עוברות משאיות ומכוניות
במהירות מפחידה שמעיפה עלי את האבק והלכלוך שיש תמיד בצד של
הכביש, אני לא יכול להימנע מהמחשבה שאיזה פלסטיני ירצה לעשות
את ה"יומית" שלו ולדרוס איזה יהודי באיזו תחנת אוטובוס... זו
לא אופנה בימים אלה? טוב לפחות אני לא חייל ולכן פחות מטרה
כרגע - אחחחח האזרחות....
טוב נו אני אזרח אבל ניר למשל אף פעם לא ישתחרר כבר...  קטע
שלא יאמן איך בחור שלפני שבוע ישבתי אתו ותכננתי אתו מה נעשה
ואיך פתאום נעלם, נמחק, מת. הא הנה המכונית של שוקי מגיעה, סוף
סוף, טוב נו כולה באמת עברו 3 דקות שחיכיתי לו.

"אתה זוכר שאני מגיע לנופש באשקלונה ב6 לחודש?, אולי ניפגש אז,
כאילו אם אתה לא מגיע לנהלל אז אולי כשאני מגיע לאשקלון.." שוב
שיחה עם ניר, צריך באמת להיפגש אתו,  לא הגיוני שמאז החתונה
ועד עכשיו כבר עברו 9 חודש ועוד לא התראינו, שלא לדבר על זה
שבפעם האחרונה זו הייתה פאשלה שלי, הרי היינו בטיול בצפון
והייתי צריך להתעקש עם החבר'ה על ביקור... נו טוב, אין מה
לבכות עכשיו על חלב שנישפך. "נראה לי שלא תהיה בעיה ניר, רק
תזכיר לי וניפגש." אני עונה לו, " או קי אז נדבר אז, ביי יואב"
הוא אומר לי לסיום השיחה "ביי ותמסור ד"ש לטליה" אני מחזיר
לפני שאנחנו מנתקים.

טוב אנחנו במכונית, מזמן לא דיברנו אני ושוקי, לפחות חודש, מאז
שבאתי להתייצבות מילואים בביסנ"מ.
מחליפים חוויות, רכילות, מידע על אנשים מוכרים הכל כל כך מוכר
ועם זאת אני חש אי נוחות מסוימת- אנחנו נוסעים להלוויה של ניר
לא? לא אמורים עצובים? מוזר לי כזה.
אנחנו עוצרים לרגע במסמיה ואני קופץ למקדונלד'ס לאכול בצומת
ראם, כמובן שאני אפגוש שם את שרון - סוף סוף הוא לא בעד הלום,
אז למה שלא יהיה פה? בכל אופן אני קונה סנדוויץ כלשהו  וחזרה
לאוטו, טוב נו גם שוקי יקנה לו לאכול, אבל בפונדק של וורדה,
ולא במקדונלד'ס - עניין של עקרון וכשרות.. הפונדק שמהווה אבן
דרך בכביש הזה, מפוצץ מתנועה,
דווקא היום אין לשוקי מזגן... אני לא יודע איך דברים לא טובים
קורים גם בקטנות וגם בגדולות... מה אפשר לעשות נגד דבר כזה
בכלל ? שאלה רטורית לא? (-:
כנות. הנה צחי עולה שוב עם הזקן הצרפתי הזה? לא נמאס לו? עכשיו
הוא ושוקי מתחילים בהחלפת מידע טקסית - כלומר רכילות. עכשיו
הבנתי את הצורך של ישראלים בפלאפון - אם אני לא מתעדכן  ב ה כ
ל  תוך שניות רע לי... טוב זהו עכשיו זו רק נסיעה כל הדרך עד
חיפה.
פתאום הפלאפון מצלצל... זהו המחיר של להישאר מחובר וזמין, אימא
על הקו מספרת לי שאחד הבכירים מהעבודה רוצה שאני אפגוש אותו
היום כי אמרו לו שאני בחופש, היא הסבירה לו שאני בדרך להלוויה
ולמרות זאת הוא אמר שאם אני אוכל הוא עוד באזור לקצת זמן - מה
יש לאנשים היום? אין להם גבול? תמיד היינו כל כך אדישים?

"היי יואב, אנחנו פה בכפר נופש... בא לך להיפגש הלילה? אני
יכול לבוא להביא אותך... " הטלפון מניר הגיע ודווקא עכשיו לא
מתאים לי... אני בדיוק אחרי מריבה עם אחותי ואימא וסיוון פה
ישן לי על המיטה...
"טוב ניר נראה אני אחזיר לך צלצול יותר מאוחר טוב?" שאלתי, אין
בעיה רק תעשה טובה ותודיע לפני 11 ואז יש לי סיכוי גדול יותר
להשיג רכב..." . טוב אז אני פה בבית עצבני ומרוגז חושב מה
לעשות בעוד ליל שישי משעמם... למה בעצם שלא נלך? לא ראיתי אותו
9 חודש, "ניר, בא לך לאסוף אותי? אני מיד יורד..."
טוב כמובן שמיד זה אצלי לפחות חצי שעה ומכיוון שניר איחר ב20
דקות אז הוא לא חיכה יותר מדי, וחוץ מזה טליה באה אתו אז זה לא
כאילו שהוא השתעמם... "טוב נו אני מתנצל, אני יודע, אני מאחר,
יש לי בלגאן בבית, לא להתעצבן עלי...", איך אפשר לכעוס עלי
אחרי משפט כזה, נכון?
שוב אני בכפר הנופש לחיילים, איך יכולה להיות בעיה להיכנס אם
אתה ברכב צבאי? אני ישר חושב על אופציות הטרור הרבות העומדות
בפתח בשביל טרוריסט מתחיל בשביל לתקוף פה ולרגע דעתי מוסחת
משטף הדיבור של ניר (או שלי...) איך אני מתרגש, כאילו לא
נפגשנו שנים... ניר נראה כזה שקול ובוגר ומוזר כזה... השתנה
הבנאדם מאז התקופה שהיינו יחד בבסיס. טוב מתיישבים במועדון של
כפר הנופש, שוב כרגיל, בפעם המיליון נראה לי, תחרות "מר נופש",
מדהים איך כל פעם כל קבוצת אנשים נופלת בפח הזה, מדהים
לחלוטין, תמיד כשראיתי את זה זה היה עם חיילים בני 20 מסתבר
שקבוצת אנשי קבע בני 40 לא שונים מהם כל כך.. אנשים ישפילו את
עצמם לפני חברים ומשפחה ובסוף יזכו בקומקום, יפה לא? תמיד יש
בכל הקבוצות האלה אחד שממש לא מבין ולא שייך, תמיד הצוות בידור
קולטים אותו ישר ומסתלבטים עליו, מה להגיד התחרות הזאת
קטעיםס...
טוב אז יושבים בסבבה מסביב לשולחן ולא יודע אני לא ממש מתלהב,
למרות שזה די מצחיק לראות אנשים מושפלים שם, ברור לא? אז לבסוף
זה נגמר, וניר שואל אותי אם בא לי ללכת לשבת איפה שהוא, טוב
דווקא רעיון לא רע בקושי 2400 בליל שישי, אבל אנחנו באשקלון -
לאן כבר אפשר ללכת פה?
טוב בכל זאת זזים, לקחתי אותם לים, יש שם פיתוח חדש, שיסתכלו
על הגלים... (-:
פתאום טלפון, משהו בטלפון הסלולרי מתחיל לעצבן אותי, אני לא
אוהב את הזמינות הזאת... אין פרטיות.
טוב זה שי על הקו, אני לא חזרתי הביתה מהר כמו שהבטחתי
(אופס!!!) אז הוא וסיוון מחפשים אותי בכפר הנופש, איפה אני?
בחוף? טוב אז קובעים להיפגש בכניסה לחוף. אני מגיע ועורך
הכרויות : ניר וטליה אלה הם סיוון ושי, חברים שלי, למישהו יש
רעיון לאן ללכת? מגניב טוב ניסע ל TAKE ONE, שוב.
סיוון ושי הולכים לבית כדי שסיוון יחליף בגדים, אני, ניר וטליה
נוסעים לקניון לחכות להם.

טוב אז אנחנו יושבים לחכות להם, ואני מרגיש קצת לא בנוח, סה"כ
הם זוג נשוי ואני בודד לי פה, במחשבה שנייה טוב שסיוון ושי
יגיעו, זה אולי יאזן קצת את הכוחות, סה"כ אני לא ארגיש
מבודד...
מדברים ואז סיוון מגיע, טוב שי כבר לא יגיע, בלגאן בבית, אני
מקווה בשבילו שהכל יהיה בסדר.

טוב השיחה זורמת אנחנו יושבים במסעדה ומדברים, ומדברים, מעלים
חוויות וצוחקים ומדברים על העתיד... המסעדה כמעט ריקה שזה ממש
מוזר לי סה"כ ביום שישי בשעה אחת בלילה המקום בדרך כלל מפוצץ,
מוזר.
צוחקים גם על זה, צוחקים על כל דבר כמעט, אני כבר שכחתי כמעט
איזה קטעים יכולים להיות עם ניר, באמת צריך לעשות את זה לעיתים
קרובות יותר - הנה ההזדמנות, ניר וטליה מזמינים אותי אליהם
לביקור, גם סיוון התלהב ונורא רוצה לבוא, חייבים עכשיו.

המסעדה ריקה, אנחנו אחרונים פה, חוץ מזוג אחד, טוב אז אנחנו
דווקא נישאר עד שהם יצאו סה"כ כמעט 5 בבוקר, עוד מוקדם...
יצאנו משם אני ניפרד מסיוון ואני לוקח את ניר וטליה לנסיעה
קצרה בתוך אשקלון וזהו נפרדים, אבל  אנחנו ניפגש בקרוב, עכשיו
זה כבר בטוח.

הגענו לחיפה, הדרך הייתה ארוכה... מאוד, סיימתי מכתב למיכל,
אני לא יודע מה תהיה התגובה שלה, כתבתי אותו באוטובוס לקסטינה
וקצת באוטו אחרי שאספנו את צחי, איך אני מסתבך תמיד במערכות
יחסים כאלה מוזרות? זה כנראה הגורל שלי... אין מה לעשות, אצטרך
לחיות עם זה. בדרך עוברים ליד קיסריה ואני חושב אם מיכל שם.
היא לא מדברת איתי שוב ואני מקווה שאולי זה ישתנה, אם לא אז
אני כנראה אשאר בלעדיה.
אנחנו נכנסים לפקקים של חיפה, אולי כדאי שניסע לבית של ניר?
מסתבר שאנחנו לא יודעים איך להגיע ואופיר שהתקשרנו אליו לא היה
מסוג לעזור למרות שניסה, צחי אומר שאופיר עדיין בשוק, שהוא
עדיין לא מאמין, הוא גם למד עם ניר בב"ס אז הם מכירים ממש
טוב.
נוסעים ובדרך אני צמא, די בלי מזגן, שרב עכשיו,  הבקבוק שהבאתי
מהבית עומד ממש להיגמר אני מבקש למצוא מכולת ופשוט לקנות
בקבוק, גם צחי צמא אז עוצרים בקיריון.
זה מדהים 10 דקות חיפושים מעלות שזה הקניון היחיד בארץ שאין לו
חנות של סופרמרקט בתוכו... איך זה הגיוני? טוב פעם שנייה
מקדונלדס להיום.. מה גם אם אני לא עובד אני לא יכול להתרחק
משם? אני וצחי קונים שתייה הכי גדולה... זו הזדמנות להחזיר
לצחי חלק מהכסף שאני חייב לו...
טוב כבר 15:45 אני ממש פוחד לאחר... אלק לאחר ... איך אפשר
לאחר לבית קברות? דווקא לשם איפה שיש את כל הזמן שבעולם?
כשחושבים על זה נהייה די מוזר. אבל אנחנו לא נאחר 2 דקות צפונה
מהמקום הומה החיים יש את בית הקברות, אחלה ניגודיות שכחתי מה
הייתה המילה הספרותית, נראה לי שאוקסימורון...
הנה בית הקברות, אני מכבה את הפלאפון, תכף תתחיל ההלוויה אני
עדיין לא מאמין איפה אני נמצא ולמה, אולי זו טעות?

סיימתי לעבוד, היום כבר הספקתי לדבר עם סיוון ומיכאל וצחי
ושוקי וגם אימא התקשרה המומה.. גם היא לא האמינה ואני אפילו לא
זוכר כמה היא ידעה על ניר. היה לי קצת בלגאן בעבודה, לא ידעתי
מתי ההלוויה אז לקחתי את שלישי חופש וזו הייתה להם בעיה למצוא
מחליף במקומי. טוב אז אני חוזר מהעבודה ועכשיו שי מתקשר, קבענו
מראש שניפגש בכפר נופש לחיילים ויש הערב הופעה של נאור ציון.
היה לי די מוזר כל הסיטואציה אבל לא הייתי מסוגל להישאר בבית
אז הנה אני מרים טלפון לסיוון, והופה אנחנו שם.
ההופעה פגז, הגענו די בסוף שלה אבל עדיין היה מצחיק. אני כל
הזמן חושב שפה לפני ארבעה ימים אני וניר ישבנו עם טליה והיה
לנו כיף. עכשיו אנחנו שוב בכפר, ושוב באולם, מה שהשתנה זה שניר
לא בחיים יותר. כמעט פסיק בהיסטוריה האנושית.  טוב אחרי ההופעה
אנחנו יוצאים מהכפר והולכים שוב לדלילה. זה שזה שיחזור די
מדויק של מה שקרה לי עם ניר כבר אמרתי? אז שם קופצים לגלידריה
שנסגרת בדיוק, ואני בטלפון עם צחי.
קשה לו ומוזר לו אבל לי לא פחות קשה ומוזר, והכל כזה משונה לי,
ואין לי מה להגיד לו מיוחד סה"כ, אז אנחנו קובעים לדבר מאוחר
יותר.
אני מספר לסיוון ושי על ניר. הם קצת המומים, גם הם ראו אותו
הרי כשהיה פה לפני כמה ימים וגם להם זה קצת מוזר שהבנאדם מת
פתאום ככה. מפתיעה אותי טיפה התגובה שלהם, שלא הכירו אותו,
כשאני משווה אותה עם התגובה שלי. אחרי זה לא נישאר הרבה מה
להגיד ואנחנו מתפזרים לנו, שי לכפר ואני וסיוון ואחותו של
סיוון (חברה של שי) הביתה. למחרת בבית מליון טלפונים ושעמום
רצח. ההלוויה מחר, אני לא מסוגל להמשיך להיות בבית אז אני הולך
עם יוחאי לסרט של סטיבן סיגל-  ממש סרט רע... לא נורא לפחות
אני מחוץ לבית. באמצע  מתקשר אלי מישהו לפלאפון ומודיע לי שניר
מת וההלוויה מחר, אין לי מושג איך הוא הגיע אלי, אבל לפחות
מישהו אחר חוץ מהחברים הקרובים שלי עלה על זה שאולי כדאי שגם
אני אדע, וזה מעודד בצורה מוזרה כזו. תאמת, בסוף חצי מהסרט לא
ראיתי בגלל כל מי שהתקשר ... אבל לא משנה גם ככה לא היה לי מצב
רוח לסרט בכלל...


כל כך הרבה אנשים... המון. המון חיילים המון אזרחים. שוקי הוא
על מדים ועכשיו אני שם לזה לב פתאום. אני וצחי על אזרחי, איך
דברים משתנים להם תוך חודשיים, אלק חודשיים, תוך לילה אחד
דברים משתנים, תוך שנייה, הנה - איפה אני נמצא ולמה. מגיע נ"נ
וממנו יורדים 6 סר"נים שלוקחים את הארון של ניר.
רק חיילים מקבלים בארץ הזאת ארון, מתחילות אצלי מחשבות למה ואם
שווה למות חייל כדי שלא תיקבר בתוך שקית אלה בקופסה. המון
אנשים פה והנה אני פוגש חברים. זה כמעט מפחיד, הנה שמוליק והנה
אופיר והנה מיכאל ואלכס שלא ראיתי שנתיים ואני וצחי ושוקי. זה
מפחיד כי זה נראה כמו התמונה מהחתונה של ניר רק שניר כבר לא
פה. לפחות לא בדיוק. כאילו שמישהו שיער לפני 9 חודש שניפגש
שנית כל כך מהר ועוד למה. ההלוויה מתחילה וכולם ממהרים לקבר,
אף אחד לא רוצה לפספס את הלוויה. פשוט מדהים. אנשים חותכים דרך
מצבות עוקפים וכמעט רצים. פתאום אני רואה מישהו שבא עם זר.
"למה לא הבאנו כלום?" אני שואל את צחי?, "אני לא יודע" הוא
עונה " לא חשבתי על זה". גם אני לא חשבתי על זה וזה די מרגיז
אותי.  אנחנו מגיעים לחלקת הקבר, המון אנשים. יש רמקולים
ותאורה והגברה, לוויה צבאית.
ניר הועלה לדרגת סר"ן. זה מה שאומר השלט הקטן. זה מה שאומר הרב
הצבאי שמנהל את הטקס.
הטקס ממשיך. הספד הרב, הקדיש של האב, מטחי כבוד, זרים של המון
אנשים ומקומות שניר היה קשור בהם.
עכשיו אני מתחיל לקלוט את העניין. ניר מת. מת. איננו. כל הזמן
שהיינו יחד. כל המריבות החיכוחים הימים שבילינו ביחד, הטוב
והרע, נעלם. דמעות זולגות מעיני ואני מהדק את משקפי השמש
לעיניים, אבל הדמעות זולגות ואני מתחיל להצטער שלא הבאתי כלום
איתי, שום מטפחת אפילו, והידיים כבר רטובות מרוב דמעות.
מתי שהוא אני מוריד את משקפי השמש, פשוט כבר לא אכפת לי מי
יראה ומי לא. אני מחפש את טליה להגיד לה משהו אבל היא נשברה על
הקבר ועכשיו היא נעלמה. אני רואה את אבא של ניר אבל מה אני
אגיד לו? הוא לא יזכור אותי עכשיו מזה שראה אותי בבה"ד 1 בטקס
הסיום של ניר. אנחנו נפרדים לשלום מהחבר'ה ונוסעים חזרה.

אנחנו בדרך חזרה, עוברים ליד אותם מקומות כמו בחלק הראשון של
הנסיעה. רע לי ועכשיו הצל של ההלוויה מרחף באוויר. שתיקה
באוטו. אני רוצה להגיד שאני לא מאמין עדיין שהוא מת אבל אני לא
מסוגל להוציא את המילים מהפה. מתישהו אחרי שעה שמים מוזיקה.
בהתחילה עצובה כזאת, אחר כך אני מחליף לשמחה. אני רוצה להרגיש
קצת חום אנושי, להיות עם אנשים שיבינו את הכאב שלי ואני לא
יכול משום מה לעשות את זה עם צחי או שוקי. אני מנסה להרים
טלפון לעופרה ולשירה. הן לא עונות. אני לא מצליח להשיג אף אחת
מהן. הייתה שיחה שלא נענתה משירה, אבל לא שמתי לב ועכשיו היא
לא עונה. מישהו קיבל שיחה באמצע ההלוויה אבל לפחות הוא שם
ברטט. דיי כבר עם הפלאפונים האלה!!! מדהים איך נקשרתי אליהן כל
כך מהר, אבל עכשיו אני חושב שאם מישהו יבין אותי זה הן. אבל הן
לא עונות, והנה עברנו את רעננה ואת ת"א אז זה כבר אבוד. מרפי
בפעולה הנה אני מצליח לתפוס את עופרה, מאוחר מדי.
אני חוזר הביתה. לפני זה שוקי לקח כמה דיסקים ממני כדי
להעתיק.
אני קצת משתגע פה, אני לא יודע עם מי לדבר אז אני מנסה להתקשר
למיכל. היא לא עונה כרגע.
אני מתיישב על המחשב ומתחיל לכתוב...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני פורים, אני
פורים, שמח
ומבדח, הלוא רק
פעם בשנה אבוא
להתארח"

פסח בתסביך
אישיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/12/01 1:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חולם בלילה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה