כשלפעמים אני יושבת לי בבית וחושבת על דברים כמו סוף העולם ועל
זמן ודברים כאלו, אני מתחילה לפעמים לחשוב שזה בכלל לא אמיתי.
אם יש דבר כזה מציאות אז אולי אני לא כלולה בתוכה.
לפעמים אני נוסעת לי באוטו, ואני יכולה להישבע שמכוניות פשוט
נעלמות לי מול העיניים. זה כמו הפעם הזאת לפני כמה שנים
שהסתובבתי עם חברות שלי בת"א בלילה. הלכנו לאורך שנקין,
כשפתאום, קצת אחרי הגינה, ראינו גבר בגלבייה  לבנה שככל
שהתקרבנו אליו, הבנתי שבעצם אין לו רגליים, ובעצם הוא עף לו
באוויר כמו רוח רפאים. אבל לפעמים אני חושבת שאולי אני הייתי
היחידה שם.

אני לא בדיוק יודעת מה אני מתכוונת להגיד, אני רק יודעת שהוא
צדק כשהוא אמר שאני בלתי אפשרית ואני גם מבינה למה אני מכבידה
עליו.

הוא כתב לי מכתב שמסביר בפירוט למה הוא לא רוצה שאני אמשיך
לגור אצלו. מאד אינפורמטיבי, מאד ברור, הבנתי לחלוטין את
ההרגשה שהוא תיאר, והוא צודק, אני באמת קצת אובססיבית לפעמים,
ואני מאד קנאית, מודה, אבל כל מה שהוא אמר על החיבור שלי
למציאות וכל זה, זאת הייתה הגזמה והוא ידע את זה. הוא יודע
שאני מבינה את המציאות הרבה יותר טוב ממנו זה פשוט שהיום המושג
"מציאות" הפך למותג, היא כבר לא ממש אוריגינלית, סתם עוד פס
ייצור שמוכר במיליונים.

אז שוב אני אלך לי לחפש לי מקום אחר, סוחבת על גבי את חיי
ארוזים לתוך תיקים. תיקים עם משבצות ותיקים עם נקודות עליהם,
ילקוטים, תיקי צד וצ'ימידנים. אני שולפת פיסת נייר מקומטת
מהכיס, ועט, כותבת מהר כמה מילים שנחקקו בראשי הבוקר ומצלצלות
בו עוד מאז, "אני נמר, מענטז לו באלגנטיות דרך עצים כמו רוח
מרשרשת בעלוותיהם". וכשאני עוצמת את עיני הופך משפט זה להיות
המציאות ולא עוד אשלייה.