לאורסולה, אהובתי

שמעתי את אימי מייללת כל הלילה. תחילה יללות חזקות, בעלות
נוכחות. אותן יללות שהשמיעה שכשמישהו היה מתקרב בצורה שלא
נראתה לה, אליי או לאחד מתשעת אחיי ואחיותיי. היה לה כבוד
לאימא. פרסית גזעית, נצר לשושלת מפוארת ורבת תארים. פרוותה
לבנה כשלג. אני זוכר איך לא אחת הייתה מספרת לנו על הוריה, ועל
אחייה ואחיותיה. על החיים באחוזה הנפלאה, על מרחבי הדשא הגזוז
בקפידה, ועל מעדני הבשר שהוגשו בקערות חרסינה מעוצבות. החיים
כאן היו קשים לאימא. שנאתי את האיש עם השיער על הפנים, על שגנב
אותה מידי בעליה, והביא אותה לחיים העלובים האלו. אני מניח
שאימא שנאה אותו יותר.

האיש עם השיער על הפנים היה איש רע. אימא, וכל אחד מחושיי,
אמרו לי זאת. למזלי הוא היה שטוף באמונות תפלות, ולכן לא העיז
להתעסק איתי, בשל צבע פרוותי. הייתי היחיד מבין אחיי ואחיותיי
שהיה שחור לחלוטין. כמו אבי. תמיד שראה אותי היה יורק האיש
שלוש פעמים. אני בתגובה הייתי מסמר את שערותיי, מקשת את גבי,
ונוהם לעברו. לעיתים היה מתווה בידיו סימנים באוויר. הייתי
בדיוק כמו אבי. אימי והוא, על אף הבדלי המעמדות שביניהם, אהבו
אחד את השני מאוד. רק ביום שבו הרג האיש עם השיער על הפנים את
אבא, נשברה אימא באמת, אני חושב. מאז הייתה רק הד קלוש של עברה
עטור התהילה.

המזון שהוגש לי ולאחיותיי, שאריות של דגים ושאר חתיכות בשר
מרקיבות, שאסף האיש בנמל, או שנותרו מארוחותיו, מעולם לו קסמו
לאימא, אך היא הייתה אוכלת בלית ברירה, כל אימת שניתנה הארוחה,
שכן ימים יכלו לחלוף בלי שמגש הפח הדהוי ששימש לנו צלחת, התמלא
בשנית. אני, אחיי ואחיותיי, שלא הכרנו כל מזון אחר, לא חווינו
את ההתלבטות של אימא. אך לאחר רצח אבי, לא הוסיפה אימא אפילו
להתלבט. היא לא זיכתה את השאריות במבט ראשון, שלא לומר מבט
נוסף. היא הפכה כחושה יותר ויותר. עם הימים היו נעלמים אחיי
ואחיותיי. האיש עם השיער על הפנים היה אוחז בהם ביד גסה,
עטויית כפפה מבד עבה, אדיש ליללותיהם ונסיונותיהם הנואשים
לשרוט אותו. בפעם האחרונה שניסה לחטוף את אחד מאחיי, הצליחה
אחותי הצעירה ביותר להשתחרר מאחיזתו, ולזנק על פניו. היא שרטה
את פרצופו, שריטה עמוקה ומדממת. האיש צרח בכאב, אך שוב השיג בה
אחיזה, הפעם בראשה. הוא הרחיק את גופה המתפתל מגופו, מוודא
שהטפרים החדים אינם בטווח שמהווה סיכון עבורו. אז התעוות
פרצופו בכאב וחיוך נוראי. שתי אצבעות עטויות כפפה תקע בארובות
עיני אחותי האומללה והמבוהלת, ואת אגודלו העבה סמוך לגרונה,
ממש מנגד לקנה הנשימה שלה. ואז, לחץ האיש את אצבעותיו. עיניה
של אחותי נבקעו קודם, בצליל מחליא. שניות אחר כך נשבר צווארה
תחת לחץ ידו הכבדה של האיש, חונק אותה, ואת הזעקה האחרונה
שהשמיעה. הוא זרק את הגופה הקטנה והמתעוותת אל הרצפה, ובעט
אותה לפינת החדר. הוא צרח כמה מילים, ניגב את השריטה המדממת
שעל לחיו בכפפתו המזוהמת, ואז טרק עלינו את הדלת. נותרנו רק
אני ואימא, בחשכת החדר הקטן, שעל קירותיו תלו עשרות מכשירים
ומתקנים מוזרים, רובם מן החומר הכסוף הקשה ההוא. מכשירי
עינויים לבטח. כעת נותרנו רק אני ואימא. מצבה החמיר עם כל יום
שעבר. פרוותה, שהייתה תמיד מלאה וזוהרת, מקור נחמה עבורנו
בלילות החורף הקרים, תלתה עתה על גופה כטלאי אביון, רובה הגדול
נשר כבר, חושף עור ורוד-חיוור, שתחתיו עצמות בולטות. הייתי
בוכה בכל פעם שהייתי רואה זאת. אימא גססה, לאט לאט ומרצון.

שלושה ימים לאחר רצח אחותי, החלטתי לנקום. אך עדיין היינו
נעולים בחדר הקטן והחנוק שמחוץ לביתו של האיש. חפשתי דרך
יציאה, ומצאתי אחת, אך אימא הייתה תשושה מכדי לטפס ולצאת דרך
הפתח, שהיה קבוע גבוה בקיר. היה כבר לא ענתה לשאלותיי, ורק
הייתה שוכבת ליד גופתה המרקיבה של אחותי, ביתה. שוכבת בדממה.
לילה אחד, שעות מספר אחרי שהאזנתי בקפידה לכל רחשי הבית העלוב
בו התגורר וראיתי כי הוא ישן, יצאתי, בפעם הראשונה, מן הפתח
הזעיר שגיליתי ונכנסתי אל ביתו של האיש, מחפש אחריו. חוש הריח
המפותח שלי זיהה אותו מיד, אותו ניחוח של דגים, זיעה ורוע
מוכר. הוא שכב על מתקן מוזר למראה, עשוי עץ, ועצם את עיניו. לא
הייתי בטוח שמא הוא ישן, כדרכנו, או שמא זהו עוד מנהג מוזר של
ההולכים על שתיים. דרך החלון, שמעתי את נביחותיו של כלב קרוב.
האיש נע במקומו. קפאתי מפחד. הוא מלמל משהו, והתהפך על צידו.
נותרתי קפוא כך עוד כמה דקות, עד שהכלב האידיוט המיילל התרחק,
והלילה שוב היה שקט. אזרתי את כל האומץ שהיה בי, וזינקתי חרש
אל מתקן העץ. משקלי המזערי, מפאת גילי הרך, והתזונה (או
חסרונה) לה זכיתי, לא השפיע כלל על המתקן, שכפי שגיליתי, היה
רך ולבן בצידו העליון. כמה נוח. התקרבתי אט אט אל האיש, נחוש
בדעתי להפתיע אותו. ידעתי שטפריי החדים יכולים לגרום לו נזק
רב, במיוחד לשתי עיניו, הרכות והפגיעות. מאז המוות הנוראי
שהעניק לאחותי, ידעתי מהי הדרך היחידה לגמול לו. אימא הייתה
עדיין נעולה במחסן, וקיוויתי שתתעודד אחרי שתשמע על דבר נקמתי.
אז אולי תאסוף כוחותיה, ואז נברח מהמקום המקולל הזה, בו ימות
הקיץ קרים, וימות החורף קרים עוד יותר.

לא השמעתי אף צליל, כשהתמקמתי לצד ראשו, גפיי האחוריות לכיוון
לוח העץ, גפיי הקדמיות מעל מצחו. רגליי טופפו בעדינות, ללא
רחש, על הבד הלבן הרך. ליקקתי את טפריי, שהבהיקו בחשכת הלילה.
נשמתי עמוק והרמתי את כפותיי גבוה ככל שיכולתי, מודד במדויק את
הקשת שתיצור כל כף, במסלולה המהיר מטה, אל החלב שהוסתר תחת
ריסיו של האיש. כשהייתי מרוצה ובטוח בהצלחתי, החלטתי לפעול.
נהמה נמוכה, שלא התכוונתי להשמיעה ושכמעט סיכלה את כל
תוכניותי, נפלטה מגרוני, כשירדו טפריי במהירות אל יעדן. למשמע
היללה פקח האיש את עיניו. אך לא היה דבר שיכל לעשות כדי למנוע
את הבאות. הקשת המושלמת שיצרתי בעיני רוחי לא הכזיבה אותי. אני
שואב סיפוק ועונג מהמחשבה כי הדבר האחרון שראה עלי אדמות היו
מבטי וטפריי המבריקים.

הקרום נבקע מיידית, וידו של האיש העיפה אותי מעל פניו בשנייה
שאחרי. אך המעשה נעשה. הוא צרח בכאבי תופת, ואני, שנסוגתי אל
פינה חשוכה של החדר, התענגתי על הצליל והמראה. האיש נגע
בעיניו, וידיו התמלאו בנוזלים חמים. הוא צרח עוד יותר. משימתי
הושלמה. בנדיבותי, הותרתי לו את צווארו, לא כמו שעשה לאחותי.

הבוקר הגיע, ואני חזרתי אל החדר המבודד שמחוץ לבית. בפעם
האחרונה שראיתי את האיש, הוא שכב, מחוסר הכרה, על רצפת חדרו,
וסביבו חפצים שהפיל בריקודו העיוור. דלת החדר הייתה נעולה, כמו
מקודם. הלכתי סביב, אל המקום שממנו יצאתי שעות ספורות קודם
לכן. צליל של דלת נפתחת נשמע, וקולות צעקה נשמעו מתוך הבית.
מישהו גילה את אשר אירע. הרמתי את מבטי, וראיתי את הפתח שדרכו
יצאתי. הוא היה קבוע למעלה בקיר הלבן, אך לא הייתה לי כל דרך
לטפס על הקיר החלק. שום אחיזה. הבנתי שלא אראה את אימי יותר.
ואז יללתי בכאב רב מתמיד. נקמתי הושגה, אך שילמתי עבורה מחיר
כבד. יללות של כלי רכב לבן מוזר וגדול, שחנה ליד ביתו של האיש,
עם אורות אדומים בוהקים, ליוו את יללותי. אך לא גברו עליהן.

במשך הימים הקרובים שכבתי סמוך לדלת הברזל שנותרה נעולה. האיש
עם השיער על הפנים לא חזר. קראתי לאימא דרך הדלת, אך היא לא
ענתה לי. אני יודע ששמעה אותי, אך לא ענתה לי.

שמעתי את אימי מייללת כל הלילה. תחילה יללות חזקות, בעלות
נוכחות. נוכחות שנגזלה ממנה, וכעת שבה אליה, בשעותיה האחרונות.
לאט לאט, נחלשו היללות. העייפות והרעב והסבל הראו את אותותיהם.
אחר כך, אחרי דממה קצרה, הן נשמעו שוב, הפעם חדות יותר, קצובות
יותר. נואשות. וגם אני יללתי. אימי יללה על אובדנה, על אובדני.
יללנו יחד. על מות אבי, אהובה. על מות ילדיה, אחיי ואחיותיי.
ועל הגעגועים, לאותם חיים נהדרים באחוזה הנפלאה, שמעדניה
מוגשים תמיד בקערות חרסינה נפלאות, ושהדשא בשדותיה הירוקים
גזום תמיד בקפידה והשקעה. חיי אימי.