דווקא ביום שהייתי שמח השעון התקלקל ולא העיר אותי וכמובן
שאיחרתי... כשנכנסתי לכיתה כולם הסתכלו עלי במבטים מוזרים,גם
אחרי שהתיישבתי.
מקום מה כל החברים שלי לא הגיעו לבית הספר באותו היום והיית
צריך לשבת לבד.
בדיוק בהפסקה הגדולה החל לרדת גשם ממש חזק, לא גשם טוב אלא גשם
רע שמפיל עצים ועושה הצפות.
זה היה חייב להיות ככה דווקא ביום שהייתי שמח.
ניסיתי להשאר שמח בשארית היום למרות הכל ודווקא די הצלחתי.
בדרך הביתה מבית הספר ניסיתי להתחמק מהגשם אבל לא הצלחתי אז
בסוף הלכתי בלי מטריה.
בדרך ראיתי ילדה שהחליקה בבוץ ונפלה והתחילה לבכות, עזרתי לה
והמשכתי ללכת. כשהגעתי הבהייתה לא היה אף אחד בבית ורק פתק על
נייר צהוב. במכתב היה כתוב שסבא שלי נפטר ושההורים שלי
בהלוויה. לא נהייתי עצוב כי הוא היה מאד זקן וחולה וזה היה
צפוי שהוא ימות בקרוב.
אכלתי את האוכל שהם השאירו לי והנחתי את התיק בחדר,רציתי לנוח
ופתחתי את הטלויזיה ופתאום בכל הערוצים מבזק מיוחד....
"פיגוע אדיר מימדים לפני זמן קצר בתל אביב" אלה היו מילות
השדר, לא נהייתי עצוב כי אני רגיל לזה כבר, אבל בכל זאת המשכתי
לצפות במשדרים עוד כמה שעות, אחרי כמה שעות צלצל הטלפון, זה
היה אוהד... הוא בכה נורא ולא הבנתי למה.
הוא התחיל לגמגם מילים ומילים שיצאו ממנו היו "אלעד...הוא היה
שם בפיגוע.... הוא מת". זה כבר שבר אותי והרגשתי את הדמעות
מתחילות ללטף לי את הלחיים כמו שעווה חמה. סגרתי את הטלפון
והלכתי לישון עצוב... דווקא ביום שהייתי שמח.