[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן סויסה
/
אבולוציה

 התעוררתי בשעה 4:00 לפנות בוקר. כך לפחות אמר הרדיו-שעון
הקטן שניצב על השידה שלי, צורח כמו מאה שדים. הבנק נתן לי
אותו, בנדיבות רבה, והוא אף פעם לא עשה דבר כזה. לצפצף בשעה
הלא נכונה. ידעתי שהולך להיות לי חרא של יום. זה תמיד ככה
כשאני לא קם בשעה הקבועה שלי. 6:12. זה הזמן המדויק שבו אני קם
כל בוקר. ואם לאורך ההסטוריה למדתי דבר אחד, זה שאם אני לא קם
בזמן הנכון, דברים רעים קורים.

  כשהייתי בן 12 התעוררתי שעה לפני הזמן, והחתול שלי, שבי, מת
באותו יום מסרטן. אני יודע ששבי זה שם של חלזון, אבל תמיד
רציתי חילזון ואימא שלי אמרה שחרקים זה איכסה. כשהייתי בן 15
קמתי עשרים דקות אחרי הזמן, ואבא שלי ודוד שלי עשו תאונת דרכים
יום אחרי. עשרים דקות, אתם מבינים? עכשיו דוד שלי בכסא גלגלים.
אבא שלי מת. על המקום. ואימא שלי התאבדה בירייה, עם האקדח של
אבא שלי מהמשמר האזרחי, שבועיים אחרי זה. אבל זה לא היה
באשמתי. אני קמתי כל אותו שבוע בדיוק בזמן.

  לפני שלוש שנים גם פספסתי את הזמן, באיזה שבע ורבע דקות,
ואיך קוראים לו, נו, ההוא, רבין, נורה באותו ערב. חרא של
דברים. ואחרי זה הכול התחרבן גם ככה.

   ניסיתי לחזור לישון אבל לא הצלחתי. כל פעם שעצמתי את
העיניים יכולתי רק לדמיין איזה אסון יקרה היום. כשנרדמתי
לבסוף, חלמתי שאני רואה אימא ושתי ילדות קטנות שוחות בבריכה.
הילדות לבשו בגדי ים ורודים וצחקו והאימא חייכה גם כן. דקה
אחרי זה הצמידה האימא את ראשי הילדות זה לזה בחוזקה, והחזיקה
אותם מתחת למים.

  הידיים הקטנות פרפרו בחוזקה, מים ניתזו לכל עבר, גם עליי.
לאט לאט הידיים הקטנות נרגעו. החיים שבהן יצאו החוצה עם כל
טיפת מים שנכנסה. האדוות בבריכה שקטו והאימא הוציאה את הגופות
מהמים והניחה אותם על הדשא. כיסתה אותם במגבות וחייכה. השיניים
שלה נצצו בשמש, כמו בפרסומות בערוץ 2. אבל הן לא היו שיניים.
הן היו ניבים ארוכים ומחודדים.

  התעוררתי רטוב כולי. בהתחלה חשבתי שהחלום היה אמיתי ושבגלל
זה אני רטוב, מהמים של הבריכה. לקח לי שנייה לקלוט שכולי רטוב
מזיעה. הצצתי אל הרדיו-שעון הקטן. השעה הייתה 5:45. להתעורר
פעמיים לפני הזמן בלילה אחד? סימן רע. אבל ממש.
החלטתי שלא לחזור לישון. מי יודע, אולי הפעם אראה אנשים מובלים
בקרונות בקר, כמו סבא שלי, בשואה. שטויות, העולם כבר למד לקח.
דבר כזה בחיים לא יקרה שוב. אנחנו לא ניתן לזה לקרות, לא?

  ישבתי קפוא בסלון של הדירה התל-אביבית הקטנה. נורא רציתי
להדליק את הטלוויזיה, אבל לא העזתי לקום ולהביא את השלט מעל
השולחן. השמש עוד לא עלתה לגמרי והדירה הייתה אפופה בצללים
מאיימים. המעיל האפור שלי נראה כמו פרופיל של ערפד, והכסא
במטבח הקטן נראה מאיפה שישבתי כמו זאב שקט. אורב לי. מחכה לזנק
עליי, ישר לווריד הראשי שלי, בגרון. עוד מעט השמש תעלה ואז
הצללים ייעלמו. רק חבל שחלק מהצללים מחכים לי בחוץ. מחכים
לכולנו.

  בכל יום, כשיצאתי מהדלת בבוקר, בשעה 6:52 בדיוק, לקח לי
מספר שניות לסובב את המפתח במנעול. הבוקר לא היה שונה. זיעה
קרה כיסתה את מצחי כשסובבתי את המפתח חצי סיבוב ראשון. הפסקתי
לסובב אותו והצצתי, בפעם האחת-עשרה באותו בוקר, דרך העינית. לא
ראיתי כלום. חושך גמור. ככה זה היה כל בוקר. אבל אולי היום,
דווקא היום, מחכה לי בחוץ איזה שודד עם גרב מלאה מטבעות? ובטח
שהיום.

האדרנלין גאה בעורקיי כשהשלים המפתח את סיבובו הראשון בחור
המנעול. ידיי המזיעות החליקו על המפתח, והייתי צריך לנגב אותן
לפני שיכולתי להמשיך בפעולה. בדרך כלל תוך שמונה דקות אני
מצליח להביא את עצמי לפתוח את הדלת, אבל היום איחרתי. השעון
הראה 7:03. אחת-עשרה דקות עברו.
  מלמלתי "שמע ישראל" ובמאמץ אחד, אחרון, סובבתי את המפתח
ופתחתי את הדלת. הדלת נפתחה ללא חריקה. בשקט. המסדרון הארוך
והשחור של חדר המדרגות נפער מולי. כמו לוע מפלצתית. לא יכולתי
להרחיק את המטאפורה, כשצעדתי לאורכו, לאחר שווידאתי, שבע
פעמים, כהרגלי, שהדלת אכן נעולה.

  האוטובוס הקבוע שלי חלף על פניי, בדיוק כשהגעתי לתחנה שמול
הפיצוציה שבה הייתי קונה כל יום שישי את עיתוני השבת. ולפעמים
גם מסטיק אורביט בטעם פירות. ישבתי בתחנה הקרה. פוסטרי בחירות
תלושים התנפנפו כשיירי גופות מזכוכיות קיר התחנה. רוח לא
סמפטית גרמה לי להצטער שלא לקחתי את הצעיף השחור שלי, אבל ברגע
זה הדבר היחידי שהיה גורם לי לעלות במעלה חדר המדרגות החשוך
היה אם השטן בכבודו ובעצמו היה דוחף לי קוביית קרח לתחת.

  לאחר כחצי שעה הגיע האוטובוס השני. עליתי ושלמתי לנהג, את
הסכום המדויק של הנסיעה. שנאתי לחכות לעודף. ולפעמים היו נהגים
שהיו ממש מתחילים לנהל אתך שיחה מעמיקה, בעוד ידיהם המיובלות
מחפשות אחר מטבע של חצי שקל. מי צריך ת'חרא הזה על הבוקר?

  ישבתי, כמו תמיד, במושב הימני הראשון, אחרי היציאה השנייה,
והוצאתי מתיקי את ספר התשבצים הירוק שלי. פתחתי את הספר בעמוד
האחרון, תשבץ 84. הוא היה חצי גמור  ובדיוק כשנכנסנו לאזור
דיזינגוף, נשארה לי רק הגדרה אחת. אחרונה. כשאסיים אותו, זה
יהיה ספר התשבצים השבעה-עשר שלי החודש. השיא שלי היה 16 ספרים
בחודש, לפני ארבע שנים, ביום השניים-עשר במרץ, בשנה שסבתא שלי,
שאצלה התגוררתי אחריה שאבא מת ואימא התאבדה, מתה גם היא.

"תורתו של דארווין" אמרה ההגדרה. שמונה אותיות. מתחיל ב-א'
והאות הלפני אחרונה היא י'. "אבולוציה", חשבתי. כאילו, לא
ברור? בעודי מתחיל לכתוב את פתרון ההגדרה שתביא לי שיא חדש,
נשמע קול נפץ אדיר מחלקו הקדמי של האוטובוס. "הנה זה מתחיל",
חשבתי.

  הדקות הבאות היו מבולגנות לאללה בתוך המוח שלי. כל החלונות
שהתנפצו בדיוק באותה שנייה. פניה של הגברת הזקנה שישבה ליד
הנהג, שהיו מכוסים בדם ושברי זכוכית. חייל ובחורה צעירה בחולצה
כתומה שאמרה "Don't Worry, Be Happy" באותיות תכלת גדולות
ופרצוף סמיילי, שהיה עכשיו קרוע ומכוסה דם, במקום בו חדר מוט
המתכת את עמוד שדרתם של זוג האוהבים הצעיר. חבוקים בחיבוק
אחרון. נצחי.
ואני, איבדתי את ההכרה, כשעפתי דרך החלון אל מול הדלת האחורית.
רגליי נחבטו בחוזקה מול המדרכה הקרה. מסביבי אנשים בכו. אנשים
צעקו. אנשים נמסו, כמו השעונים של דאלי. ואני רק יכולתי לחשוב
על זה שלא הספקתי לסיים את ההגדרה האחרונה בתשבץ. התשבץ
האחרון. עוד מילה אחת והכול יהיה שוב בסדר. "אבולוציה",
לחשתי,
ומשם הכול נעשה שחור.

  הזיכרון הבא שלי היה לבן לחלוטין. ולא, לא הייתי בשום מנהרה
חשוכה שבקצהה אור בוהק, או ראיתי את כל חיי עוברים מולי כסרט.
אפילו לא חשבתי על המשפחה שהשארתי אחריי, כי לא נשאר לי מה
להשאיר.  

לקח לי כמה דקות להבין שאני ער. בוהה בתקרתו של איזה חדר
בבית-חולים. הקולות המעומעמים שמסביבי התחזקו אט אט, והלבן
התבהר לפרצופים אנושיים. החדר היה מלא מיטות פצועים. אלונקות
מאולתרות וסתם אנשים עם פנים קרות ששכבו, לא מכוסים על דרגשי
עץ, ללא מזרון.

  באותו היום, לקחה אותי האחות, ציפי, למקום ההתפוצצות. היא
לא כל-כך התלהבה מהרעיון, אבל הצלחתי לשכנע אותה. התחושה
ברגליי לא חזרה עדיין. וכך גלגלה אותי ציפי בין הריסות
האוטובוס. "מה בעצם אתה מחפש?", שאלה כשראתה אותי מזיז במאמץ
רב פיסות מתכת מפוחמות מהקרקע. לא עניתי לה והמשכתי להזיז את
הריסות האוטובוס.  
  לפתע שמעתי יללה חלושה מתחת לפיסה מפויחת של פרסומת
לטיטולים שבאמת, אבל באמת, סופגים. "לשם!" הורתי לציפי, וידי
מצביעה לכיוון ממנו בקעה היללה. "את לא שומעת את הקול?". ציפי
הביטה בי, כחושבת שאולי לא רק רגליי נפגעו בפיצוץ. היא העבירה
את משקלה מרגל לרגל וצקצקה בלשונה. "לשם!" ספק ביקשתי ספק
ציוויתי. "יאללה אתך!" צעקתי. האנשים מסביבנו הביטו בי בעיניים
מלאות חלב. פינגווינים עם כפפות גומי ורודות שאוספים חתיכות
בשר מטוגנות בשקיות זבל ענקיות. בנסיבות אחרות הדימוי היה גורם
לי לצחוק. אולי.

  ציפי כנראה החליטה שחבל לה על הזמן והתחילה לגלגל אותי
לכיוון אליו הצבעתי. ככל שהתקרבתי, והיללה התגברה, חשתי תחושה
מוזרה של ודאות נחה עליי. הגענו למקום בו נשמעה היללה בבירור.

  דחפתי את המתכת בחוזקה ממקום מושבי על כסא הגלגלים. היללה
התגברה, וככל שהתגבר הקול נדמה היה שאיתני הטבע נעמדים כנגדי.
השמיים קדרו, יותר מהרגיל בחודש נובמבר תל-אביבי ממוצע. רוח
צפונית החלה נושבת וטיפות גשם קפוא חלחלו אל תוך בשרי, הקודח
גם ככה. השמיים השחורים-אפורים עמדו מעליי והביטו בי. כל ענן
וענן, מחכים לרגע בו אסב את תשומת לבי אליהם ואחוש את עוצמת
המגנטיות שבהם. מעין אזהרה כזו. כמו שבכיתה ז' אמר לי איזה
שמיניסט, לאחר שהכניסו הוא וחבריו את ראשי לאסלה בשכבת י',
בגלל ששתיתי לפניו בברזיה, שהייתי צריך להישאר בשטח שלי. הטעות
הנוספת שלי הייתה שאמרתי שהייתי שם לפניו. "בפעם הבאה", היו
מלותיו המדויקות, "שקול מילים, או שקול שיניים". והוא צדק. מאז
שקלתי מילים. כי מילים יש הרבה אבל שיניים יש רק 28. או משהו
כזה.

  האמת היא שאני לא בטוח מה ציפיתי למצוא מתחת להריסות. אולי
את ספר התשבצים הירוק שלי. אולי לא. מקור היללות, כפי שהתברר
לי היה לא אחר מאשר גור חתולים קטן. הוא היה שחור והוא היה
לכוד בין לוח המתכת לבין ספר התשבצים הירוק שלי. הרמתי אותו
בזהירות, ושמתי אותו על ברכיי. דם ניגר מהפצעים בגופו. פיסות
הזכוכית שהיו נעוצות בבטנו שרטו את רגליי, שהחלו לדמם אף הן.
אך לא הרגשתי את הכאב. הפכתי אותו על הגב והוצאתי את חתיכות
הזכוכית בזהירות. הוא הביט בי בעיניו הירוקות הבוהקות, שאחת
מהן דיממה, בחולשה, ילל בחוסר אונים והתעלף על בטני. מדמם.
 הרמתי גם את ספר התשבצים מהרצפה. הוא היה רטוב מדם וגשם
ודמעות. פתחתי אותו בעמוד האחרון וביקשתי מציפי עט. האות א'
הייתה כבר כתובה. לאט לאט, ביד רועדת כתבתי את שאר אותיות
התשובה על גבי הדף המוכתם. חייכתי אל ציפי בחולשה. דמעה עלתה
בגרוני. "ניצחתי", חשבתי. שיא חדש.
 
  עברה שנה מאז. החתול החדש שלי, דארווין, עבר ניתוח בבטנו,
אך ככל הנראה יישאר תמיד עיוור בעין אחת. לא נורא. חוץ מזה הוא
די בסדר.

  התחושה ברגליי עדיין לא שבה. הרופאים המומחים אומרים שלעולם
לא תשוב. אבל אני מעדיף להיות אופטימי. מה כבר נשאר לי
להפסיד?

  ביום בו שבנו, אני ודארווין, מבית החולים, תלשתי את
הרדיו-שעון מהחשמל וזרקתי אותו לפח. גם בלעדיו אני ודארווין
מתעוררים כל יום בשעה 6:12, בדיוק.

  שכרתי את ציפי כאחות פרטית. היא באה כל יום בדיוק בשעה
12:00. היום היא באה וישבנו בסלון. היא פתחה את התריסים והשמש
שטפה את החדר. דארווין גרגר והתכרבל לו על ברכיי. טובל באור
השמש. חייכתי אליו והעברתי את אצבעותיי בפרוותו השחורה הקצרה.
חיוך.

 "תגיד", שאלה אותי ציפי, "לא מפריע לך שהוא-", היא הצביעה על
דארווין, "-שחור?".

"מזל  רע, אתה יודע...".

"עזבי אותך", קטעתי את דבריה, "סתם אמונות טפלות...".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני את החסה
שלי כבר
עיכלתי!!!"


דוגמנית פורשת
נוזפת בתלמידות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/11/00 4:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה