הרגשתי שמשהו משתלט עליי, כמעין דיבוק. ישר עלתה לי בראש
התמונה מהסרט הישראלי הזה...נו...איך קוראים לו..."אהבה
אסורה".
התחלתי לרעוד בכל הגוף: זה התחיל מהרגליים, כלפי המותניים, עלה
ונכנס ופלש לתוך הריאות, ולבסוף-כבש את המוח.
התחלתי לפרכס. למרות שהייתי מודעת לזה שפרכסתי, לא נבהלתי.
אני זוכרת שמישהו הרים אותי משלולית הדם והקצף הרירי שבה
טבלתי.גבר.
אני זוכרת את הריח שלו, משהו שהזכיר לי ריח של כביסה, נקי, זך,
טהור. ובזווית הפה המוקף בקצף הרירי ובדם שלי, חייכתי. מישהו
גאל אותי, הצילני. ידעתי בלבי כי אני אפגש איתו בשנית, וכך
היה.

הרופאים אמרו שאולי יתלוו ל"נס הרפואי" הזה שלי, תופעות לוואי.
ז"א: שאני יכולה פתאום למצוא את עצמי באמצע הלילה שכובה בתוך
שלולית הדם של עצמי, עם הסדין הלבן והבוהק שלי-מדם. או שבאמצע
אמבטיה רגועה וחמימה, אני לא אוכל לשלוט על המעשים
שלי...בגללו. הוא היה בתוכי כבר מהתחלה. רק שלא ידעתי זאת.
הוא היה איתי כשישנתי, כשקמתי, כשהתקלחתי, בהכל הוא היה נוכח.
אימא שלי סיפרה לי, שפעם היא שמעה שמתוך שינה דברתי, אבל היה
לי קול שונה, קול בס עב כזה, של גבר...היא אמרה שהיא שמעה
מילים גסות כאלה, מטונפות:"בת זונה, את רוצה שאני אכנס בך,
נכון? אבל אני כבר בתוכך, כל הזמן, את פשוט לא שמה לב! אני
אוהב אותך זונה שלי...רק אותך...תמיד..."

צחי (אחי), החליט שהוא עובר לדירה שלי. הוא אמר לאימא שהוא
ישמור עליי. התנגדתי. מה זה? אני ילדה בת 16 שצריכה שמרטף?! לא
רוצה! אני יכולה להסתדר בעצמי!
ובטח ש"תופעות הלוואי" האלה, היו על הלילה הראשון שלי בדירה.
צחי ישר הסיע אותי לבית החולים. ניסיתי להגיד לו שזה לגמרי
נורמלי. אבל הוא אמר שזה בכלל לא קשור, הוא אמר ש:"מתישהו
צריכות להיפסק התופעות האלה, והוא היה שם כשזה התחיל והוא יהיה
שם גם כשזה ייגמר".

בלילה, בבית חולים, חלמתי שאני בחורה דתייה, כמו זאת מהסרט
שהזכרתי מקודם. שאני מאוהבת בגבר חילוני. והוא מת, והנשמה שלו
נכנסת בי וככה נוצר בי הדיבוק. שוב פרכסתי. מצאתי את זה כיפי
כזה, לפרכס. זה נתן לי הרגשה שאני על רכבת הרים שעוד שנייה באה
הנפילה הגדולה, והגרון שלי נקרע לגזרים. או כמו אורגזמה. אני
זוכרת שבאיזה תוכנית בוקר כזאת של נשים, שהנחתה אותה איזה
מגעילה כזאת שכל הזמן לבשה שחורים, אמרה שאורגזמה זה התמריץ של
עם ישראל. אני זוכרת שזה עשה אותי שמחה משום מה. לא יודעת
למה.
יכול להיות שחשבתי שאני אספק אותה...איכשהו.

"צחי! אני חייבת למצוא את הבחור הזה! פשוט חייבת!" אמרתי לאחי
בקול חנוק מדמעות.
"אתה יודע," הקלה נשמעה בקולי," זה מזכיר לי את הסיפור של בת
הים הקטנה, ממש בול! נכון? רק שאני....נו..איך קוראים לשמוק
שמשחק את הנסיך שם...פאק! שכחתי!"
צחי צחק. "אוף! מפגרת היית ומפגרת נשארת!"


אחרי חודש וחצי, שחררו אותי לדירה. צחי סוף סוך "שחרר" אותי
מהרצועה שלו. באמת שהרגשתי כמו איזה כלבה. אני זוכרת שממש יום
אחרי, הלכתי לעשות קניות בהיפרכל, ואני לא אשכח כנראה לעולם את
הריח הזה: של הכביסה- נקייה, זכה כל כך. טהורה.
זיהיתי את האיש עם הריח. הוא היה גבוה ביותר,הזכיר כמעין שרוך
של נעל במבנה גופו, שיער חום , ועיניו-בגווני אפור מדהימים,
שהזכירו לי במקצת את עיני סבי.
"סליחה?" שאלתי בקול חמים.הוא הסתובב אליי, חייך.
"כן?" ע"פי קולו ישר זיהיתי שזה הוא. התנגן לי הפס קול הדפוק
הזה של בת הים הקטנה באוזן. אני זוכרת שהוא הביא אותי לבית
החולים, שהייתי חצי מתה, והוא צעק:"עזרה! עזרה!". אני לא חשבתי
שאי פעם אמצא מישהו שכל כך יהיה איכפת לו ממני.
"אממ...אתה נראה לי מוכר..."
"באמת?"הוא צחקק.בצורה ביזארית שכזו. כאילו מסתיר הוא משהו
ממני. אבל אני ידעתי כל הזמן...


הוא נהרג מגידול ממאיר במוחו כעבור כשנה. הוא בנשמתי בכל יום
ויום בחיי. הרי הוא הוציא אותי מן הדיבוק בדרך שבה החזיר אותי
לחיים, ובמותו, החזיר לי את הדיבוק...שלו...