צלצלת.
סיפרת על התינוק שגדל
והפך לפעוט שדומה לך,
על האישה שלך -
יש לך אישה והיא פסיכולוגית,
בת שלושים וחצי ופסיכולוגית.
(אני בת עשרים ושלוש  בקרוב ועוד לא
אישה של אף אחד, עוד לא
שום דבר שראוי לספר עליו לאף אחד
בשיחות טראנסאטלנטיות
או בכלל)

צלצלת.
לא סיפרתי לך דבר
שחשוב.
דיברתי על הפסיכומטרי ולא
על העיניים שלא נעצמות כבר
חמישה חודשים,
דיברתי על העבודה ולא
על האדם שקרע לי את הלב
ופרף בי את הנפש
(הנפש שאתה עזרת
לרכוס מחדש,
הנפש שאתה).

צלצלת.
בשיחה הבאה אני מקווה להיות אשת בשורות
לבשר לך
שאני כבר אישה של מישהו,
(לא צריך טבעת, לא טקס מפואר
רק התחייבות של לב)
שכבר בדרך למשהו -
לימודים, דירה משלי,
עבודה שלא בשכר מינימום,
לב מטולא וסמוק.

צלצלת.
אפילו מעבר לים ניתן היה לשמוע את
החיוך שמתגנב אל הפנים לאט,
כמו ילד שמשחיל חוט בין שני
חרוזים אדומים,
מצפה.


3/3/07