אני, עצמי ואנוכי הלכנו פעם לטייל בפארק. היום היה יפה, השמש
זרחה והציפורים צייצו.
אני אמרתי: "איזה יום יפה!"
עצמי אמרה: "איזה יום נהדר!"
ואנוכי: "אני כל כך אוהבת את היום הזה!"
אמרתי: "כן, בהחלט!"
המשכנו לטייל, מסתכלות בציפורים ובעצים, שום דבר לא הפריע לנו,
הכל היה שמח וכיף!
ואז פגשנו אותך ועצמך.
אתה ועצמך אמרתם לי ולעצמי יפה "שלום" אבל מאנוכי התעלמתם.
היא מאוד נעלבה מזה.
אני התאהבתי בך ועצמי בעצמך. התחתנו ונשבענו להיות ביחד כל
חיינו.
אנוכי מאוד נעלבה שלא התייחסו אליה וברחה, אבל אנחנו לא שמנו
לב לזה.
יום אחד סיפרת לי שגם לך היה "אנוכי" משלך, אבל הוא ברח
כשהתעלמו ממנו ואז הבנתי: אנוכי היא רק שלי. אף אחד אחר לא
רואה אותה, ואז, באותו יום שהיא ברחה (מתי זה קרה?) מתתי.
מבפנים.
גם בעלי. בגלל זה הוא לא שם לב לזה.
פעם, אחרי הרבה שנים אני ועצמי טיילנו יחד בשדרה ופתאום מצאנו
את אנוכי, יושבת על הספסל בפארק, בוכה.
שאלתי אותה מה קרה והיא ענתה שמאז שעזבה אותנו לא פגשה אף אחד
שראה אותה. כולם התעלמו ממנה וזה ממש לא היה לה נעים.
הזמנו אותה להצטרף אלינו והיא הסכימה מיד!
אבל לבעלי לא חזר ה"אנוכי" שלו והוא נשאר אנוכי ו"מת" מבפנים.
התגרשנו.
אולי אמצא מישהו שה"אנוכי" שלו ישאר אצלו...פעם...