בבוקר, ארוחה קלה.
ילדה קטנה, ביתי,
בשעה היחידה ביום
בה אני ער
וגם היא לא ישנה,
לוקח אותה לגן שלה
ליד העבודה.
מעביר כרטיס,
התחלה.

בשעת חצות היום
קם מהמסוף המרצד
משביע את היצור
שמשחק לו במבוכים
להניע עם ארוחה במיקרו
80 קילוגרם שמביאים תפוקה

בשמונה בערב
המשרד הממוזג
כבר לא יכול להפשיר
את האדישות האיומה
על השולחן,
ערמה גדולה של נקודות למחשבה
לביצוע במהרה

השעות הקטנות
באישון של ליל
עלו לי לראש.
אם רק היו לי דמעות
היו חושבים שהאופטימיסט
יודע לבכות

מעולם לא היה ההווה אינסופי
כמו הצווחות במראות משתקים.
השעון נוזל בדקות בודדות
שניות לפני הסוף
בו הכל מתברר
שבגהנום לא היה
ולא יהיו
התחלות חדשות