כבר כמעט לא נשאר
מה שיזכיר לו
מי הוא
או ליתר דיוק-
מי הוא היה לפני שנים
הוא דבק ביומיום, בהרגל, בקבוע
כי יותר מדיי דברים משתנים
אין מפלט
מהמראה שכל כך מזמינה להביט בה
ובמראה - אין מפלט-  מפנים כה זרות, מלאות בקמטים
מפנים כה זרות, שהפכו מוכרות רק בגלל שכל יום הוא עומד ומביט
בם
ושואל: "האם באמת זה אני?"
מדיי יום הוא נודד בין זכרונות, בין מילותיו של זה ושל זה,
שלמד בעל פה
וחוזר, וחוזר עליהן - מדיי יום
לבין מטרות קטנות, וצרכים קטנים, מחשבות קטנות
ולפחות פעמיים ביום הוא עומד במקום ושוכח
לשם מה הוא הגיע לשם
לסלון
לשם מה התיישב
בכסא
ובראשו ריקנות שכזאת
וברגע שהוא מסתכל על עצמו מהצד,
בעיניו של הנער ההוא שהיה רגיל לזהות כעצמו,
הוא נבהל ונגעל
ונכנע לגורל
ממלמל לעצמו, נאנח
וכשבני משפחתו מציעים לו כוס מים
הוא מתעקש להביא לעצמו בעצמו
ולצאת להליכה ארוכה בכל ערב
ולקרוא, ולספר בפעם האלף
את אותה הבדיחה
על אותו החייל ששאל איזה איש על איזה דבר
בעצמו, בלי עזרה
כי בינתיים-
הוא יכול.