שימות הזמן,
נו, למי כבר אכפת,
דמעות שתלויות על רוחות רפאים
מוכרחות להפןך לקללה
באחד הימים

ואז כבר שום דבר
לא יעצור,
אותך,
מהדמעות לרדת

נו שתמות, שתמות
שום דבר לא יהיה שווה
את
החריצים במצח הגאה שלך,
את הדאגה, את האמון המתערער

אין סיבה את הראש לאבד
לתת לשיגעון לחלל
את הדבר היפה שבנינו
חסין כבר לרוחות הים הקרות,
בית מכל המצוקות

רצוי בתוך מצוי
גבר באשה,
להבה קשה בים,
ממלאת את העולם





ובבקרים בתים עם דקלים
וקולות צחוק של ילדים קטנים

ובלבד שתעני לי לטלפון
ותסמכי עליי, קצת