והמשכתי לרוץ. מהר מהר מהר עד למעבר לאופק הרחוק ביותר, וסוף
סוף עצרתי.
ידיי על ברכיי, מביטה קדימה ומתנשפת.
כואבת לי העין. היא די אדומה ועדיין מדממת, נדמה לי.
נורא שקט פה וחשוך. למה כל כך חשוך? מה השעה בכלל? אני תוהה.
מוחי עדיין מעורפל.
זקן אחד מעיף אליי מבט חרמן ומחייך, ופין מלא שיניים מצהיבות.
החוורתי.
נשימתי נרגעה קצת ואני מביטה בבניינים שמולי, מנסה לקבל קצת
פרופורציות על היכן אני נמצאת, בערך לפחות.
הבניינים גבוהים, צבעם קצת קשה לזיהוי מכיוון שהם כה ישנים,
והרחוב היה מואר בפנס רחוב אחד צהוב.
מגרדת בשערי החום, מיישרת את צחולצתי שנקרעה מעט. החזייה כבר
לא עליי, נשארה שם.
אין פה אף אחד! אז אני מתחילה ללכת קצת. אולי אמצא איזה טלפון
ואברח מפה, כל עוד אני יכולה.
הרגל נתפסה לי, שריר מעצבן.
רחוק מן העין רחוק מהלב? הלב שלי עדיין כואב.
מוחי ונפשי פצועים.
מסביב עדיין השקט המאיים, ופתאום צעדים.
פאניקה. שליפת ציפורניים, הנשק היחידי שנשאר לי, איבדתי את כל
חפציי.
הצעדים מתגלים כנערה צעירה, עם סיגרייה ביד, לבושה שחורים
ומאופרת כבד. עצבנית.
"סליחה? איפה אני?" שאלתי אותה בקושי, בלחש.
הבחורה הסתכלה עליי וצביעה ימינה. סרקה אותי במבטה, חייכה
בשטניות והלכה.
הסתכלתי לשם והיה שם שלט - "ליציאה מתל אביב פנה שמאלה עקב
בעיות בכביש".
נו, אז אני בתל אביב. עכשיו גם הגב כואב, ואני מתיישבת על
המדרכה ובוכה.
איך... למה דווקא אני? ולמה דווקא הוא... הפנים שלו חרוטות בי,
וטביעתו טבועה בפניי, היכן שהיה אגרופו.
מחוללת, פגועה, פרצוף יפה בוכה ולא נעים וקר לי.
לחץ פתאומי בחזה... ולפתע אני שוב קמה ומתחילה לרוץ.
כבר לא אכפת לי שכואב לי בכל מקום, שהכאיבו לי, עכשיו אכפת לי
רק לא להיות פה להיות לבד.
הרחוב לא משתנה. אותם בתים אותה תאורה אותו שקט אותו פחד אותה
חרדה. מתי זה ייגמר? האם זה ייגמר?!

אוי שיט הנה הוא בא!!

איי.