[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בן סויסה
/
העבודה משחררת

קשה לי להאמין שזמן רב כל-כך עבר. תמונות שחייתי כאדם צעיר,
ילד ממש, ממוסגרות עכשיו במוזאונים ברחבי העולם. תלושות
מהמציאות של אותם הימים. עדיין קשות. עדיין מלהיבות באופן
מסויים.

הכרתי את אדולף לפני הרבה שנים. כששנינו היינו ילדים
בבית-הספר. כולם שנאו אותו גם אז, ואני גם שנאתי אותו. אבל
בעיקר פחדתי ממנו. אדולף היה אמנם חלש, אבל חזק ממני, מה שהפך
אותו מיידית לאדון, ואותי, כפי שאהב לומר, לעבד.

אדולף היה ילד נמוך קומה, אפילו לגילו. הוא היה כעור פנים, עם
אף מכוער ופחוס במרכז פרצופו. המראה היהודי, אם תרצו. מאז שאני
זוכר אותו, הוא היה בריון אלים שכזה, שקנה את חסדי הילדים
החזקים ממנו בממתקים והבטחות שווא. אותי הוא הכיר באמצע שנת
הלימודים ההיא, כשעברתי אל בית הספר בו למד. הוא מיד ראה את
החולשה שבי, את הפחד שבי, ואת האפשרויות הגלומות בכך.

אדולף בא מבית הרוס. אביו היה שיכור ופוחז, ולאימו נודע
מוניטין מאוד מפוקפק, ונפוצה שמועה שהתרועעה עם גבר מרובע
היהודים. אך אדולף עצמו היה חכם להחריד. ומרושע. כמו שאף ילד
לפניו לא היה. אדולף ידע איך לתמרן אותי היטב, איך לגרום לי
לקחת את האשמה על כל מעשיו. הייתי ילד ממוצא גרמני מעורב, אבי
היה יהודי-אוסטרי. ילד ממושקף, בהיר שיער, רזה וקטן, צעיר בשנה
מאדולף עצמו, שהיה באותה שנה בכיתה ז'. כלומר בן שלוש עשרה.
אדולף יצר לעצמו קבוצה קטנה של ילדים מנודים ובריונים כמותו,
שהשליטה את אימתה בין כותלי בית-ספר. אני הייתי הסגן שלו, בדרג
המעמדי של הקבוצה. אדולף היה הראש והלב.

לאדולף תמיד הייתה הנטייה הזו, שהייתה בעוכריו בפעמים
מסויימות, לתייק ולסייג דברים. הוא הכריח אותי לכתוב את כל
פעולות הקבוצה, שלה קרא האדולפילים, בפנקס שחור קטן שגנב מחדר
האספקה של המורים. והייתי כותב. כל דמי-ארוחה שלקחנו באלימות
מילדי בית-ספר, כל חפץ - אופניים, משקפיים, ספרים ושאר אביזרים
- שנגנב היה מתוייק היטב בפנקס השחור שלי. אדולף לא אהב לשכוח
דברים, ורצה להשגיח על הציוד והממון, שלא יפלו לידיים הלא
נכונות. לידיים "היהודיות" של חברי הכנופיה המתחרה. היהודים
משכונת העוני.

היהודים משכונת העוני היו הילדים היחידים שלא נוצלו בידי
האדולפילים. הם פשוט היו רבים מדי, וחזקים מדי. במיוחד שנא
אדולף את משה, ילד בלונדיני ותכול עיניים, שהיה מושא הערצתן של
בנות בית-ספר, יהודיות ונוצריות - רובן ככולן. משה ובני
חבורתו, שלא כינו את חבורתם בשם מיוחד, משום שמאז ומתמיד כונו
היהודים בבית-הספר, ולאו דווקא בגנאי, לא עסקו בצבירת ממון על
חשבון שאר הילדים. הם גם לא גנבו אופניים ושאר אביזרים. הם היו
נפגשים ומשחקים, בבית המפגש הסודי שלהם, שהיה למעשה בית נטוש
בקצה הרובע היהודי. יום אחד ניגש אליי משה והציע לי להצטרף
אליהם, אל בית המפגש הסודי. הסכמתי מיידית. כמובן שלא הגעתי
לפגישה המיועדת. אדולף והבריונים שלו דאגו לכך. וכך שכבתי בבית
שבועיים, עם זרוע סדוקה. מאז לא התראיתי עם משה, או עם אף אחד
מחבריו.

אדולף החליט שגם לנו יש צורך בבית מפגש סודי. הוא הורה לנו
לנקות צריף ישן בקצה השדה שמחוץ לבית-ספר, בו היו מתגוררים
לעיתים עוברי-אורח, או חסרי בית. פחדנו מאוד להתקרב אל הצריף.
אבל פחדנו מאדולף יותר. כל אחד בקבוצה, אפילו הבריונים האלימים
הידועים לשמצה ביותר ידעו שמילה אחת מפיו של אדולף, יכולה
לסיים את חברותם במועדון. ואז עדיין יהיו נתונים למרות הקבוצה,
אבל הפעם - מצידה השני. איש מאיתנו לא רצה בזה.

זרקנו כמה אבנים דרך החלון אל הצריף. אדולף עמד במרחק מה, ליד
זוג אופניים שגנבנו מילדה אחת.
חתולה שחורה גדולה ברחה מהצריף, באיטיות. ניכר היה עליה שהיא
בהריון. היא התקרבה אל אדולף בזהירות, והריחה את סוליות נעליו.
"מיאו", היא יללה אליו בחולשה, כמבקשת דבר-מה לאכול. אדולף
חייך אליה. הוא התכופף אליה וליטף אותה. אפילו גירד תחת
צווארה. החתולה גרגרה בעונג. אז החל אדולף לגרד את צוורה עם
ידו האחרת. גרגורי העונג של החתולה התגברו. לפתע השתנה מבטו של
אדולף לחיוך שטני ובעיניו עמד ניצוץ של טירוף. ידיו כבר לא
גרדו בעדינות תחת צווארה של החתולה האומללה. הם נסגרו סביב
צווארה בלפיתת מוות. אדולף חייך, וזיעה ניגרה מעל פניו. החתולה
החלה להאבק, ידיה מנסות לשרוט את אדולף, אך ללא הועיל. כולנו
עמדנו קפואים והבטנו באדולף חונק את החתולה, דוחף את פניה אל
תוך האדמה. לא עשינו דבר. קצף החל לעלות מפיה של החיה האומללה.
ואדולף חייך אפילו יותר. גלגלי עיניים התהפכו, חושפים ורידים
מלאי דם העמודים להתפקע. מבט של פליאה מקודשת עלה על פרצופו של
אדולף. החתולה מתה. אך עפעפיה היו פתוחים, ועיניים המתות,
המדממות, הביטו בי בהאשמה אילמת. לשונה הייתה תלויה ברפיון
מחוץ לפיה מכוסה הריר והקצף. אדולף זרק אותה אל הקרקע וחייך
בעליזות, כנער שזה עתה סיים לקרוא רומן הרפתאות נפלא. הוא עלה
על אופניו ורמס את גופת החתולה שוב ושוב. אני לא בטוח, אבל אני
חושב שרצה להרוג גם את הגורים שאולי עוד חיו בתוך גופה המת של
החתולה. כשסיים, ניגב אדולף את ידיו על אחד מהסמרטוטים שהבאנו
עמנו. "למה אתם מחכים?", שאל אותנו. ואז ניקינו.

אדולף התעקש שנשבור את כל החלונות, שהיו שבורים חלקית וסדוקים
גם ככה. הוא עמד שם ונראה היה שחווה עונג משמיעת צלילי הזכוכית
הנשברת. בתוך הצריף היו שרידי זכוכית רבים, ואדולף הורה לנו
לאסוף את כולם. מאוחר יותר היינו מנפצים את כל הזכוכיות על
קירות הבתים, כשאדולף מנצח עלינו כעל תזמורת.

המועדון שלנו היה כמעט מושלם. גופת החתולה נתלתה בפתח, כדי
להרחיק מבקרים סקרניים. אדולף טען שזה נתן למקום נופך של
מסבאה. כמו ראשי האיילים שתלו בחדרי המסבאה. אותות לציד אדיר
שהתרחש. כך תעדה גופת החתולה את הציד של אדולף. ואדולף אהב
לתעד. ולצוד.

היינו עורכים את כל פגישותינו במועדון החדש. כל הדיווחים
למיניהם לאדולף, התרחשו שם. בחורף כשהיה קר, היינו שורפים
ספרים שהורה לנו אדולף לגנוב מהספרייה. הוא הורה לנו לגנוב
ספרי תורה יהודיים, כי היו עבים במיוחד והספיקו להמון זמן.
אדולף נהג לשבת לבדו ליד אש המדורה, בעוד שאריתנו נדחקנו אל
הפינות. אבל אדולף זכה לחלק הארי גם בזה, כמו בכל.

אדולף אהב מאוד את אותו זוג אופניים, בהם רמס את גופת החתולה.
משום שהשתייכו לילדה עשירה אחת, היו האופניים מפוארות, אך
ורודות, ובכל זאת אדולף אהב אותן. אחד הילדים הגדולים, שלא היה
יהודי, אך בכל זאת נמנה על חבורתו של משה, לעג לאדולף על
האופניים. הוא כינה אותו "נשי" ו-"רכרוכי". אותו הלילה חיכינו,
בהוראת אדולף, מחוץ לשער ביתו של הנער. אני נשלחתי לדפוק על
דלתו וכשיצא, חשפתי לו את ישבני הלבן. ואז רצתי. הנער רץ
אחריי, צורח קללות ואיומים. כמעט שהרטבתי במכנסיי באותו הרגע.
רצתי מהר ככל שיכולתי, אך רגליי כשלו ונפלתי אל הקרקע. משקפיי
הועפו מעל חוטמי והתרסקו בשאון נוראי אל האדמה. לא יכולתי
לראות דבר. פניי היו מלוכלכות מבוץ, וגם ידיי. שמעתי את הנער
נעצר לידי. התכוננתי לבעיטה הבלתי נמנעת שוודאי ינעץ בצד גופי
עם נעליו החדות. אך שוב בעיטה לא הגיעה. מאחוריי, הרחק
מאחוריי, יכולתי לשמוע את אדולף לוחש בחושך, "עכשיו!". מיד
כשהגה אדולף את המילים, כמו בקסם, קפצו תריסר ילדים, הגדולים
שבבריוני האדולפילים, מהצללים. מקלות, אלות ואבנים בידיהם. הם
התנפלו על הנער המופתע. אחרי כמה דקות הכול הסתיים. הנער שכב,
נאנק, בבוץ. הוא סבל משברים רבים לבטח. אדולף עמד לידו, וירק
על פרצופו. "יהודי מלוכלך!", הוא פלט.

"קום", אמר לי. "אל תתנהג לי כמו יהודי!". קמתי. אדולף הלך
בחשכה, ואני הלכתי אחריו. מבטי נעוץ בסוליות נעליו המתרוממות
ונוגעות באדמה לחילופין. לא היה שמץ של מושג לאן הוא מוביל
אותי. הוא אמר שהביתה, ואני האמנתי. לא הייתה לי ברירה אחרת.
"אתה יודע", אמרתי, אחרי זמן מה של הליכה, "הוא לא היה יהודי".
אדולף הסתובב אליי, עם מבט של תמיהה על פניו. "בוודאי שהיה
יהודי", הפטיר בתקיפות. "הם כולם יהודים מלוכלכים". שתקתי.

הנער מת באותו לילה, מדימום פנימי. איש לא ידע על התקרית.
המשטרה הסבירה להוריו שכנראה נפל קורבן לבריון עובר אורח,
שניסה לשדוד אותו. המורל בין חברי חבורת היהודים ירד פלאים.
היו חשדות, אך איש לא יכל להוכיח דבר. לו רק ידעו על הפנקס
הקטן השחור שלי.

אדולף צבר כוח באופן מדהים. עד מהרה הפך בית-ספר לשני מחנות
אוייב. האדולפילים של אדולף, והיהודים של משה, שרובם הגדול לא
היה יהודי כלל ועיקר. המריבות הקטנות נעלמו, ובמקומם נערכו
מערכות קרב צבאיות, מתוכננות בקפידה. מורי בית-ספר לא ידעו דבר
על המתרחש, אם כי האווירה בבית הספר הפכה מתוחה עד מאוד. קבוצת
האדולפילים הייתה מאורגנת באופן מושלם, מה שגרם ליתרון על
חבורת היהודים. אני יודע שהארגון היה מושלם. אני הייתי אחראי
לו. אני, ופנקסי השחור, שכמותו היו לי כבר ארבעה.

סוף שנת הלימודים התקרבה. סוללת התלמידים שעשו עבור אדולף את
כל שיעורי הבית והמשימות למיניהן עשתה עבודה נאה, ואדולף עתיד
היה לקבל אות הצטיינות מהמנהל, בטקס הסיום. התברר כי גם משה
היה אמור לקבל את אותו אות הצטיינות. אדולף רתח כששמע על הדבר.
הוא החל מיד לטכס עצה. כל משאבי הקבוצה, כספיים או אחרים,
הופנו לפעולה זו. אדולף חשב רבות על דרך לחסל סופית את אויבו
המושבע, משה.

הפתרון הסופי שהגה אדולף היה מאוד פשוט. שריפה. הוא העריץ אש.
תכניתו הייתה לחכות לשעת לילה מאוחרת, במוצאי יום ראשון, בו
תמיד נהגו להתכנס משה וחבריו במקום המפגש שלהם. אז, התכוון
אדולף לאטום את כל היציאות ולהשליך בקבוקי תבערה וחומרים
דליקים לתוך הבית. תכנית פשוטה וברת ביצוע. היו לנו כל
החומרים. הייתה לנו האפשרות והתזמון. דבר לא יכל לעצור אותנו.
דבר לא יכל לעצור את אדולף. דבר, מלבדי.

זמן ארוך התחבטתי בשאלה, האם לדווח על אדולף למישהו. בו ביום
שרצח את אותה חתולה אומללה, ידעתי שזה לא יהיה הסוף. היה בו
משהו מטורף, באדולף. משהו שעלול להביא לקטסטרופה נוראית, אם לא
ייעצר. חשבתי ברצינות ללכת למנהל ולספר לו הכול. הטיעונים בעד
מעשה זה סבלו מנחיתות מספרית. עם אדולף הייתי דמות מרכזית
וחשובה. היה לי כוח יחסי ומעמד. אבל עם אדולף תמיד חייתי
בתחושה המתמדת של אימה נוראית. של חוסר ודאות. פחד ראשוני, כמו
אינסטינקט, שהתרה בי לרוץ הרחק ככל שאוכל ממנו, ומהישג ידו
המרשעת.

יום ביצוע הפתרון הסופי הגיע. אדולף שלח קבוצה של נערים לצפון
העיר, כדי שישברו חלונות ראווה של חנויות, על מנת ליצור מהומה
שתסיח את הדעת הציבורית משריפה קטנה ברובע היהודי. אני כבר
כתבתי מכתב קצר, בעילום שם, אותו השארתי בחדר המנהל בתום
הלימודים של אותו יום. מכתב קצר, ואריזת נייר חומה שהכילה
ארבעה פנקסים שחורים, מלאים בכתב יד בעפרון, צפוף ומדוייק.
יותר מזה לא יכולתי לעשות. אדולף ואנשיו, ואני, התקדמנו בשקט
אל כיוון הרובע היהודי. אל כיוון בית המפגש הסודי של משה, שנוא
נפשו של אדולף.

הכל התנהל בהתאם לתכנית, עד שהשוטרים הגיעו. בית המפגש היה ריק
מילדים, שפוזרו משם שעות לפני כן, כשהמשטרה, שקבלה הודעה ממנהל
בי"ס, הגיעה. כולם ברחו. כל הבריונים של ארגון האדולפילים. רק
אדולף נותר לעמוד שם, ואני. היה לו מבט מוזר כזה על הפנים,
כשהשוטרים לקחו אותנו אל תחנת המשטרה. המבט לא עזב אותו אף פעם
אחר-כך. הוא פשוט לא קיבל את ההפסד.

רבים מחברי האדולפילים, ששמותיהם היו מצויינים ברשימותיי,
נענשו בחומרה. שופט הנוער, שאליו הובא המקרה לדיון, קבע
שהאחראיים העיקריים למעשים המתועדים כה בקפידה בפנקסיי, הם
אדולף ואני. אני זוכר את פני אימי המתייפחת כשגזר השופט את
עונשנו. אני לא יודע בוודאות אם אדולף יודע שהיה זה אני שהסגיר
את המידע לידי המנהל. הוא מעולם לא שאל אותי, אבל בסתר ליבו
אני מאמין שידע, או לפחות חשד. אני ואדולף נענשנו.

נשלחנו אל מוסד לעבריינים צעירים. הוא בן כמעט 13, אני 12
בקושי. נשארנו ביחד כל חמשת השנים שנגזרו עלינו במוסד. היינו
שותפים לחדר. החיים היו קשים מנשוא. קיבלנו הרבה מדי מטלות
ומעט מדי אוכל. מנהל המוסד, יהודי שמן וקרח עם אף גדול, שהזיע
כל הזמן, היה מעביד אותנו בעבודות שלא היו מיועדות לנערים בני
13. אדולף שנא אותו. גם אני שנאתי אותו, בהוראת אדולף. במוסד
היינו כולנו בתאים מבודדים של זוגות, בלי יכולת ליצור חברה
אמיתית בינינו. רק בין חברינו לתא. אני הייתי חברו לתא של
אדולף. אך הוא לא היה חברי. מעולם לא.

בשנה האחרונה שלנו במוסד, גידל אדולף שפם קטן וגזום בקפידה.
הוא לא הלם אותו, אבל דבר לא הלם את אדולף, שלא נעשה נאה יותר
עם השנים. הוא עדיין נראה כמו יהודי מכוער. הוא גם כתב הרבה
לעצמו, אדולף. הוא מעולם לא הראה לי מה כתב.

אני זוכר את היום האחרון שלנו. אנחנו, ועוד כמה עשרות נערים,
שוחררנו מהמוסד, והיינו סופסוף חופשיים. אני ואדולף ישבנו יחד
באוטובוס שהיה אמור להוביל אותנו הרחק מהמוסד הזה. הרחק
מהעבודה המפרכת והסבל. לי הייתה משפחה שחכתה לי. איני יודע מה
חיכה לאדולף.

שנות העבודה הפכו אותי לשרירי וחזק, אך אדולף, שהיה מצליח
לעתים לחמוק מעמל פיזי, נותר רזה וחלש. הוא לא היה שורד עוד
שנה במוסד הזה. בטח שלא בלעדיי. ישבנו באוטובוס וחיכינו
שהנסיעה תחל. בנתיים סרקתי בעיניי את המוסד. את מחנה העבודה
ההוא. כמה עצים, צריפים עירומים. מריצות וערמות של גזעי עצים
מסודרים בקפידה.

האוטובוס החל להתניע, ואנו יצאנו מהשער הראשי. הנערים שהביטו
בנו מבין סורגי המוסד עטו מבט מוזר על פניהם. עורג. אדולף לא
הסתכל אחורה, אבל אני כן. הבטתי מעל שער המתכת הגדול. היה שם
משפט, אותו נהג מנהל המוסד לומר לנו כל בוקר, כשחילקו לנו את
הוראות העבודה היומיות. המשפט היה חקוק בברזל השער, ואני קראתי
אותו בלב, בשפתיים חתומות. אדולף, כמו קורא את מחשבותיי, ביטא
את המילים בקול רם.

"העבודה משחררת", אמר אדולף, וצחק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קוקו אה אה
גלידה טובה


פרסונה נונגרטה
על הטראומה
הראשונה שלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/11/00 17:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה