[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא האמנתי כי יגיע היום, אך הנה הוא בא. החזרתי את חרבי לנדנדה
והלכתי. פשוט התחלתי צועד מחוץ למחנה הדל בו שכנתי. הכל הביטו
בי בתמיהה, "זקן שוטה" אחד מילמל, אך אני פשוט חייכתי. כל חיי
העברתי בקרבות. ובכולם ניצחתי. והיום, היום מאסתי בכולם.

הייתי בן 8 כשהגיע הזר לכפר, הוא היה לבוש בבגדים מפוארים,
היתה לו חרב ארוכה, כסופה ונוצצת.  היא היתה קשורה באמתחתו לצד
שקיק מטבעות זהב. שיערו השחור הארוך היה אסוף לאחור והכל חששו
ממנו. אולי חששו אינה המילה הנכונה, יראו אותו. אני זוכר שהוא
נכנס לבית הארחה של הורי והם מיהרו להגיש לו אוכל. אני רצתי
אליו והתיישבתי מולו. הוא הביט בי וחייך. "אז, אתה רוצה להיות
לוחם" הוא קרא את מחשבותי. הנהנתי בראשי, שמחתי לקבל מעט גילוי
של תשומת לב. ומאותו יום ידעתי כי לוחם אנוכי. קרבות רבות
ניצחתי מאז בשם הקיסר, כבוד גדול קיבלתי מעמיתי הלוחמים,
אוייבים ללא חת הבסתי וניתן לומר כי תרתי את סין ברגל מקצה
האחד אל העבר השני.

הבוקר קצתי משנתי וחשבתי, שיערי לבן כשלג. כוחי עוד במותני אך
לא לזמן רב. חשקה נפשי במעט שלווה בשקט ויותר מכל באותו הרגע
גם בשינה עמוקה יותר, לא היה בליבי לצאת לעוד קרב. מאסתי באלו.
ובכלל, הניצוץ שפעם בי בתחילת דרכי, האכזריות שאיפשרה לי לבקע
את אוייבי לשניים, נטשה אותי. כל מה שרציתי היה לחזור הביתה.
חברי כבר אינם. רובם נפלו חללים בקרבות שכבר איני זוכר את שמם.
בקרבות שאין אני זוכר כלל את מטרתם. הם היו לוחמים ומתו בגבורה
ובכבוד, רק זאת אדע. אני, צלח מזלי ואת חרבו של האוייב לא
היכרתי מקרוב, תמיד הייתי אני זה שהיכה ראשון. אך היום, היום
יוצא אנוכי למסעי האחרון - המסע הביתה.

הגעתי לכפר שבו נולדתי, קולות זרים רבים ריחפו בחלל, מבטים
מנוכרים ורעש והמולה שלא היו קשורים בי מילאו את השיגרה היום
יומית שלהם. ניגשתי למרכז הכפר היכן שזכרתי כי היתה הבאר. הבאר
אשר הייתי מבקר תדירות, בין אם זה היה לברוח מעט או להביא מים
למסעדה. את הבאר לא מצאתי במקומה הופיע לו שוק גדול והומה.
הבטתי סביב. אכן פה היה ביתי, תרתי בעיניי אחר עוברי האורח, אך
איש מהם לא היה מוכר לי. היו אלו אנשים שהגיעו כנראה אחרי
שעזבתי את הכפר או כאלו שנולדו זה לא מכבר.

התיישבתי על אבן גדולה מול המקום שפעם היה בית הורי, והיום
משמש הוא כבית למשפחה אחרת בעלת 2 ילדים. הבטתי בילד הקטן
ששיחק לו בחול והעיף אותו על אחותו הקטנה. דאב ליבי כי לא
מצאתי מעט נחת בבית הורי שכבר שייך לפנים חדשות. הוצאתי את
חרבי, היא הדבר הקרוב ביותר לידיד שנשאר לי והיא בילתה עימי
זמן ממושך. היא היתה קהה למדי, היא עברה מקומות רבים, רוחות
חזקות, שלג וגשם, חום וקור. היא היתה תשושה אף יותר ממני וניכר
היה כי את קרבה האחרון גם היא עשתה. הילד ניגש אלי, מביט בחרבי
ומחייך. גם אני חייכתי אליו. "אתה לוחם" שאל. "כן" עניתי.
"ואוו, גם אני אהיה לוחם" גילה לי. חייכתי בשנית "ילדי הקט, גם
אני פעם עזבתי את ביתי, והלכתי להיות לוחם, ובוקר אחד התעוררתי
וגיליתי שכל חיי עברו בעת שלחמתי למען מטרה שאין אני אפילו
זוכר את שמה. כל חוויותי, אין לי במי לשתף. חברי מתו, אישה לא
היתה לי ורק כעת, לאחר שנים רבות שבתי לביתי. ואתה בני, אתה
יכול לחסוך לעצמך את הטרחה ולדמות בנפשך כי היית לוחם וחזרת
לביתך להמשיך הלאה. והנה תוכל להמשיך מפה הלאה, לעבר מחוזות
שאני רק חלמתי עליהם". ידעתי כי באה השעה, ירדתי מן האבן
ונשענתי עליה. עצמתי את עיני, ברוחי ראיתי אותי, יושב מול הזר
בחדר שמולי והוא מחייך. רק עכשיו נזכרתי באזהרתו שלו שאמר לי.
לו רק הייתי שומע בקולו, פקחתי את עיני וראיתי את הילד הקטן
משחק בחרבי הישישה. רציתי לומר לו שיניח לה. שיקשיב לאזהרתי.
אך לא היה בי עוד הכח. עיני נעצמו ודמעה אחרונה צצה על לחיי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אכלת שעועית?
אתה מועמד ודאי
ל "הפלצת
מערכת".

(במיה חדשה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/3/99 5:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה