[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עברו שבועיים ועדיין לא הצלחתי למצוא את המרכיבים. אני מנסה
להכין משהו, לפי מתכון. בספר קוראים לזה "שלום". זה אמור להיות
דבר נדיר ואקזוטי, חמוץ-מתוק כזה. אבל קשה מאוד להשיג את
הרכיבים. בישראל, שנת 2045, איש לא שמע על דברים כמו "אהבה" או
"שוויון". לפעמים נראה לי שפשוט לא קיימים כאלה דברים.

בכל מקרה, את רוב הרכיבים יש לי. אפילו שוויון מצאתי בחנות
כל-בו בבני-ברק ג' (לשעבר ת"א). חסרים לי רק שני רכיבים. אהבה
ודמוקרטיה. מה זה לכל הרוחות דמוקרטיה? הספרנית בספריה, שכנראה
הייתה במשרה כשנשים הורשו עדיין לצאת לרחוב ללא כיסוי ראש (בטח
עברו איזה מאה שנים מאז) הביטה בי כחושבת להסגיר אותי לידי
הגברים בשחור, כששאלתי אותה מה זה דמוקרטיה. "איך אתה מדבר?",
התיזה אליי, "יש כאן ילדים!". "למה את מתכוונת?", שאלתי אותה.
אך היא ביקשה ממני לצאת מהספרייה עם אותו מבט של ביזיון המום.

יצאתי מהספרייה. השמש עמדה לשקוע כל רגע. צללתי אל מאחורי פח
ציבורי כששני גברים בשחור, או, כפי שכונו, שלא בנוכחותם,
כמובן, "פינגווינים", עברו לידי. השעה הייתה שעת התפילה
ההמונית, ומי שלא היה בבית הכנסת, שבשלושים השנה האחרונות
החליף את מוסדות בתי-הספר, היה נענש בחומרה.

שנאתי את מה שקורה. הצורך להתחבא, להתגנב, להתחמק. התחלתי
לחשוב על הגירה, כמו אבא שלי, שהיה, או עדיין, סופר. מספריו
קראתי על הדרך בה התנהלו הדברים בנעוריו. דברים כמו "חופש
בחירה", "שוויון זכויות" או "הגשמה עצמית", מושגים מעורפלים
שכאלה. אך מלותיו העלו בי רגשות נוגים. תמונות חדות אך עמומות
של אומה חופשית. טוב, כנראה שבגלל זה מוגדרים העותקים האחרונים
של ספריו, שנעולים במרתפי הממשלה איפשהו, כמדע-בדיוני. מזל
שאיש לא יודע על העותקים שנמצאים ברשותי. מספר מוזיאונים בקשו
להציגם בתערוכות על החיים באותה העת, אך הממשלה דחתה את
הבקשות. "חומר תועבה, מסוכן לנפש הציבור" הגדירו אותם אנשים את
אחד מספריו של אבי, שסיפר על איזה ראש ממשלה שנרצח. זה היה
הראשון שנרצח, אני לא זוכר את שמו. מאז נרצחו עוד כמה, אז כבר
קשה לזכור פרטים כמו שמות. אבא שלי היה זוכר שמות. הוא היה
זוכר הכול.

לפני 26 שנה, כשנולדתי, הוא אמר לאימי שהוא לא יכול להתמודד עם
האשמה, על זה שהביא אותי לעולם כזה, ושהוא חייב ללכת מפה. הם
ניסו לברוח יחד, אך אימי נתפסה בגבול. עכשיו הוא באיראן. איזה
עולם אחר. זה בטח מדהים לחיות במדינה כה מודרנית ומתקדמת.
לעומת המצב פה, הכול נראה טוב יותר. אפילו ארה"ב. טוב אולי לא
צריך להגזים. לפני 40 שנה הצליחה כנופיית נערים גזענית
מאוקלהומה לפרוץ לפנטגון בוושינגטון. הם הרגו 9 שומרים בדרך,
הגיעו ללב הפנטגון והפעילו כמה טילים, ופצצות אטומיות. הם חשבו
שזה יפגע רק בישראל וניו-יורק (להרוג יהודים), אפריקה (להרוג
שחורים) וסן-פרנסיסקו (להרוג הומואים), אך הם טעו. הטילים פגעו
בהרבה מקומות, גם בישראל. ארה"ב נמחקה כמעט כולה. רק
סן-פרנסיסקו עודה עומדת על תילה. אך הסיפורים על מה שהולך שם
ממש מפחידים. עיוותים גנטיים כתוצאה מהנשורת, כאלה דברים.

בארץ ניצלו, מי שנקראו אז חרדים והיום ממשלה, את המהומות מסביב
לפיצוצים, והשתלטו על המדינה. כל מי שהסכים להיותם המנהיגים
הורשה לקבל טיפול רפואי, ולחסות בין כותלי הערים עליהם השתלטו.
כל האחרים, בני עדות לא-יהודיות ויותר גרוע, שמאלנים, הושארו
למות מהנשורת. אבי היה נצר לשושלת ארוכה של שמאלנים. הוא ניצל
בדרך נס. אני עדיין לא בטוח איך. היום כבר אין שמאלנים. למעשה
אין כבר כלום. רק הממשלה הדתית. אולי זה טוב, בדרך מסוימת. אין
עוד צורך בטרחה מיותרת. אין כבר צורך בחשיבה עצמית, או
מקוריות. כל גילוי של אינדיווידואליזם, או יצירתיות, בבן-אדם
מדוכאת כבר בגיל הגן. אני זוכר היטב את ההוראות. להיות כמו
כולם. להתלבש כמו כולם. לחשוב כמו כולם, כלומר לא לחשוב בכלל.
המילה "למה?" נחשבה לקללה. לימדו אותך אך ורק איך לאבד את
עצמך. את ה"אני" שמעולם לא נתנו לך לגלות.
בגלל זה אני מנסה להכין שלום. כל-כך הרבה שירים דיברו עליו
פעם. אך אף אחד מהם לא אמר מה זה בדיוק. רק שכשזה יבוא, יהיה
טוב. טוב יותר. ולי נותר לעשות רק דבר אחד. להאמין.

שלום זה דבר מאוד מורכב. מיליון ושבע רכיבים שונים, הוראות
הכנה באורך מגילת איכה, והמון תנאי הכנה מורכבים. אולי בגלל זה
אף אחד לא ניסה להכין אותו באופן מושלם. מי צריך את כל הבלאגן
הזה, את כל הטרחה? אני, כנראה.

כעת יש לי את כל הרכיבים. הכול, חוץ מדמוקרטיה. רוב החנויות
שביקרתי בהם לא ידעו מה זה בכלל, ואלו שידעו, בקשו ממני, כמעט
התחננו, שאצא מהחנות שלהם ומהר. לבסוף החלטתי לעשות צעד דרסטי.
ללכת ולנסות במכולת של הרב אובדיה. המכולת של הרב אובדיה, צאצא
של רב בעל שם דומה שנפטר אי שם בתחילת המילניום, הייתה רשת
החנויות הגדולה בארץ. כל הדברים הנדירים ביותר, כל התבלינים
האקזוטיים להם נדרשתי, היו שם. אך המחיר שנדרשת לשלם היה גבוה.
גבוה משאי פעם דמיינת.

מה המחיר שאסכים לשלם עבור השלום? לא יודע. אני מניח שאגלה
בקרוב.

החלטתי ללכת ולנסות בסניף הכותל המערבי של המכולת של הרב
אובדיה. היום היה יום שני. לא נרדמתי כל הלילה בגלל המחשבות.
אם אשיג דמוקרטיה היום, עד הערב השלום שלי יהיה מוכן. ומה אז?
לא חשבתי על זה. ומה אם לא אשיג את הרכיב? על זה בכלל לא רציתי
לחשוב.
צינת בוקר ירושלמית טיפוסית קיבלה את פניי. מבחוץ נראיתי כמו
כולם. בגדים שחורים. כובע שחור. פאות לחיים ארוכות ומסתלסלות.
כשהייתי בן 16 ניסיתי לעשות צעד מאוד קיצוני. גילחתי את פאות
לחיי לראשונה. בתמורה הושלכתי למעצר, לחודש שלם. השפילו אותי.
בעטו בי. ירקו עליי, ובכל זאת, זאת הייתה ההרגשה הכי טובה
שהרגשתי בחיים שלי. הרגשתי פשוט חי. האוויר היה נוזלי יותר,
הדם מתוק יותר. פשוט חי.

החנות הייתה ממש כמוני, מבחוץ. עוטה שחורים. לך תדע מה מסתתר
בפנים.

נשמתי עמוק ונכנסתי לחנות. ריח תבלינים לא מוכרים הכה בפניי.
הבטתי סביבי. מאות מדפים, אלפי מוצרים. בקבוקים וצנצנות מכל
הצבעים והגדלים. קופסאות וארגזים. ובין המעברים הרחבים עברו
עשרות לקוחות. המקום היה מלא אדם, אך השקט ששרר שם נתן הרגשה
של יותר בית-קברות ופחות חנות הומה אדם.

לאחר כשעה של שוטטות בחנות, הבנתי שבלי עזרה לא אצליח למצוא את
מבוקשי. הפריטים היו מפוזרים ללא כל משמעות על המדפים. ללא שום
הגיון. עובד צעיר שהדביק מדבקות מחירים על משלוח חדש של
מי-יודע מה עמד כחמישה מטרים לפניי. התקרבתי אליו בהיסוס.
"סליחה?", שאלתי, "אתה יכול אולי לעזור לי?". הוא הפנה אליי את
מבטו. מבין סבך השערות מעל פניו וראשו ננעצו בי שתי עיניים
חומות. סקרניות. הוא לא נראה כמו כל שאר האנשים בחנות. או בכלל
אנשים שאני מכיר. סקרנות היא דבר מוקצה כיום. "מה אתה מחפש
בדיוק?", שאל הבחור. לא ידעתי מה יקרה אם ישמע את מבוקשי.
אנשים רבים הגיבו בבעתה. מעניין מה היה כל-כך מפחיד בדמוקרטיה.
"ובכן?", שאל אותי הבחור. "מה אתה צריך?". הבטתי בעיניו שוב,
והחלטתי לקחת סיכון.

"דמוקרטיה", אמרתי. "אני צריך דמוקרטיה". השפלתי את ראשי כמעט
באופן מכני. מחכה לצפצוף האזעקה. לאנשים בשחור שיבואו לקחת
אותי. אך שום אזעקה לא ייללה. שום אנשים בשחור לא באו לקחת
אותי. הרמתי את עיניי באיטיות. "אני לא בטוח שיש לנו את זה.
אבל אני אבדוק", אמר הבחור, ששמו, כפי שהתברר לי מאוחר יותר,
היה יגאל. "תגיד, למה אתה צריך את זה?". הרגשתי שאני יכול
להגיד לו, בלי לחשוש. "אני מנסה להכין שלום", אמרתי. "מה זה
שלום?", הוא שאל. "גם אני הייתי רוצה לדעת", עניתי לו בחיוך
עצבני. "זה בדיוק מה שאני רוצה לגלות".

"חכה פה", אמר לי יגאל. אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. לאחר 4
שעות הוא הופיע, פניו אדומות  וכולו נסער ובידו בקבוק קטן.
כחול. על המדבקה הקטנה היה רשום, בעט אדומה ובכתב מסולסל
"דמוקרטיה". "קח את זה ולך מיד!", אמר לי יגאל. "אם יגלו
שהוצאתי את זה מהכספת, אני גמור!", אמר. הייתי המום. למה שאדם
שלא מכיר אותי יסכן את עצמו בצורה כזו עבורי. הייתי רוצה לחשוב
שהייתי עושה אותו דבר עבורו, אבל אני לא כל כך בטוח. אז לקחתי
את הבקבוק, וברחתי.

באותו הערב, בעליית הגג של ביתי, ערבבתי את כל הרכיבים. לסיום
הוספתי את הדמוקרטיה. לחומר בבקבוק הכחול היה ריח מאוד חזק.
חריף. ערבבתי הכול ביחד וחיכיתי. חיכיתי, אבל כלום לא קרה.
השלום שלי לא עבד. אני לא יודע מה עשיתי לא נכון. אולי שכחתי
משהו. אולי הוספתי יותר מדי ממשהו אחר אבל השלום שלי לא עבד,
ואני בכיתי. לא יודע בדיוק על מה. אולי על עצמי. אולי על
הילדים שמעולם לא נולדו לי, או על האבא שמעולם לא הכרתי.
אולי.

שבוע אחר כך עליתי שוב לעליית הגג. עדיין לא יודע למה כשל
הניסוי הקטן שלי. רגלי נתקלה במשהו בחדר החשוך. היה זה
הבקבוקון הכחול, של הדמוקרטיה. הדלקתי את האור והרמתי אותו.
בתחתית הבקבוק הייתה מדבקה שלא הבחנתי בה קודם. תאריך התפוגה
של החומר. לפני חמישים שנה בדיוק. לא פלא שהשלום שלי לא עבד.
מעניין מה קרה לפני חמישים שנה, ביום בו מתה הדמוקרטיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אין מין
וציקוצון לא
זמין
תמיד יש
את יד ימין!


בשביל לחייג
איתה למישהו שכן
פנוי!

(נוי-נוי מביאה
אותה, בהפוכה
וביד!)


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/11/00 17:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה