|
עיניה האדומות של אשת הכריש
קורנות לעברי חום ואהבה
תנועותיה קצובות כמשך הגלים.
גופה זורם באותותיו
על פני חלל האנשים
דגי רקק כסופים מאפירים.
הצללים מנשבים את הרוח הגדולה
דרך רקמות עור ועצמות
הים סוער בתבונותיו האקראיות. |
|
|
במה, במה
שעל הקיר,
מי הכי הכי
שעיר?
לא אני, זה
בטוח...
שיעול
סליחה,
כדור שיער.
מיאו. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.