וככה אנחנו יושבים כולנו אצל סבתא, כל אחד מאיתנו עם רעיון
שונה לגבי מושג האבל, לסבתא מטבע העינין היה הכי קשה, אחרי הכל
הנפטר היה בעלה. ובפעם הראשונה ששמעתי אותה אומרת על סבא את
המילים "זכרונו לברכה" חשתי שהיא פתאום רק הבינה את הנושא.
וסבא מנדל שלנו שסבל הרבה במשך השנים נלקח מאיתנו לתמיד.
וכך עמדנו על הקבר מורן נכדתו הבכורה בוכה ללא הרף, אלמנתו
שכבר שבע שנים בערך לא זכתה אלא לראות אותו דועך מול עיניה,
והרבה משפחה וחברים מסביב, וכל מה שראיתי היו זכרונות. מעטים
מאד ממה שהיה סבא שלי.
"הוא היה איש עם חוזק יוצא דופן" אמרה דודתי חיה, בכורה משני
ילדיו, "ואף אחד לא ירש את הידים העצומות שלו" וגררה אחרי
המשפט מיליון סיפורים אינסופיים על סבא, עלינו הנכדים, עליהם
הילדים ומסביב.
אחותה של סבתא ישבה שם צנומה מאד נראית פתאום מבוגרת באורך לא
נורמלי, מעשנת סיגריות בשרשרת. היא ידעה לספר על סבא שלי דברים
שלא ידעתי, "שום בחור שהבאתי הביתה לא היה טוב מספיק בשביל
חמתו" ואחרי המשפט הזה כל מה שיכולתי לחשוב היה על בעלה שעזב
אותה לטובת צעירה אחת.
כששאלתי את בת דודתי מורן מה היא זוכרת ממנו היא סיפרה לי על
טיולים לקטיפת פטריות ביער, טיולים לחיפה, שכשהמצב שלו התחיל
להתדרדר והזכרון שלו רק התחיל לחמוק ממנו הוא החליט יום אחד
שהוא חוזר לצבא, ההורים שלה היו בחו"ל וסבתא לא היתה בבית אז
היא צלצלה לאבא שלי שיחזיר אותו. סבא שלי לפעמים היה חוזר
לתקופות שרק שמעתי עליהן, הרבה אחים היו לו וכולם לא חיו לראות
את גיל 7 רק סבא שרד איכשהו, סבתא אומרת שזה מום בלב שכנראה
היה לכל הילדים. וכשהמצב שלו היה ממש רע כבר לפני כמה שנים
כשהייתי באה לביקור היה מבלבל אותי עם אחותו שרה. רק את אבא
ואת חיה וסבתא הוא זיהה. וגם זה כי היו באים אליו הרבה. וכל
פעם שאבא היה נוסע לבקר אותו במוסד הסיעודי שהיה מטופל בו היה
חוזר שבור, קשה לראות אדם עצום הולך ונהיה חלש ורזה כ"כ, היה
לו קשה לריב יום יום עם האחיות במוסד שיטפלו טוב בסבא שלנו כי
הוא לא סתם עוד חולה, הוא בעל ואב וסבא והוא שלנו. לרע ולטוב.
ואחרי הטקס ישבנו אצל סבתא מרכלים על כל מיני דודים ודודות
(כמובן בכינוים שבהם זכרנו אותם כילדים) מורן צוחקת על החולצה
השקופה של זאת ועל השיניים של ההיא, אבא מבודר מגודל החזה של
כמה נשים גדולות מימדים ובסה"כ דנים בכל פרט אפשרי ב40 ומשהו
השנים האחרונות. איך שחיה ואבא התעללו באיזה ילדה מסכנה שסבתא
אימצה לכמה זמן וחנה נזכרה שסבתא התעללה בה בילדותן בפולין,
נזכרים במשפחה ההיא שלא ברחה לרוסיה וניספתה בשואה, מעדכנים
אותנו הילדים במה שלא רצו שנדע כמה שנים קודם ואז שוב פעם
מישהו מעלה את הנושא, הלוויה וכולם דומעים. ורק לפני כמה דקות
כולם צחקו על בדיחות פולנים שסיפרנו, ובכל פעם שמישהו היה נכנס
להביע תנחומים הנהינו רציניים מיד כאילו פחדנו להראות שמחה.
ורק לפני דקה מורן צחקה על סבתא שהיא יותר מדי פולניה, ואבא
הוסיף בדיחה שכולנו מכירים כבר מלפני מיליון שנה וכבר מישהו
אמר משהו עצוב.
ובין לבין ישבנו לנו בפעם הראשונה מזה שנים והתנהגנו כמשפחה.
וככה בסוד בלי לשים לב היינו נפגשים אצל סבא במוסד בשבת ועכשיו
הלוויה הזאת סימלה אולי את רגעינו האחרונים כמשפחה.
ואני מה אני זוכרת על סבא שלי? נסיון אחד ללכת לקטוף פטריות
(ברחנו הביתה כי התחיל לרדת גשם), את בתי החולים האינסופיים
בהם ביקרנו אותו והכי מכול שהוא דעך מול עינינו והפסיק להיות
הוא.

מנדל וולף שטיינברג - ז"ל
סבא שלי