ישבנו בחדר שלה, והקשבנו למוזיקה. בחוץ ירד גשם כבד, אבל בפנים
היה חם.
"מה את חושבת על יוני?" שאלתי אותה.
"הוא נחמד. אבל לא משהו היסטרי. לא יודעת, לא חושבת שהייתי
מתחילה איתו"
"דווקא נראה מתאים לך" הקשיתי.
"אז לא" היא אמרה בחיוך.
חייכתי גם והמשכתי לבהות בחלון.
אני והיא ידידים טובים. אנחנו מדברים על כל דבר בעולם, בעיקר
על הבניבנות זוג שלנו. לה היו הרבה בזמן האחרון. לי לא הייתה
אף אחת כבר שנה.
"תקשיבי, אני רוצה לשאול אותך שאלה. אבל היא דיי מלחיצה אותי"
אמרתי פתאום.
"אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל! מה, התאהבת באחת החברות
שלי?" שאלה בחיוך. איזה חיוך חמוד יש לה.
"אני אוהב אותך" אמרתי מהר.
טוב, היא כבר לא חייכה. היא הסתכלה עליי בהלם קל, ופתאום היא
לבשה חיוך מאולץ ואמרה "גם אני אוהבת אותך! בתור ידיד שלי"
"את יודעת שלא לזה התכוונתי" אמרתי לה.
היא הפסיקה לחייך, "אני ממש מצטערת. אני לא אוהבת אותך ככה.
אתה ידיד שלי, לא משהו מעבר" היא אמרה.
"אז אני לא חושב שאני יוכל להמשיך להיות ידיד שלך"
שקט. היא הפסיקה לחייך, והלכה למטבח לשתות.
נשארתי בחדר שלה.
היא חזרה אחרי כמה דקות ואמרה "תשמע יואב. אתה בטוח שלא נוכל
להיות ידידים עכשיו? כי אני מאוד אוהבת אותך כידיד."
"אני חושב שלא" אמרתי, מפחד ממה שהיא תגיד עכשיו.
"אני חושבת שאתה צריך ללכת" היא אמרה.
קמתי, לקחתי את הדברים שלי והלכתי לכיוון הדלת. ראיתי על
הפרצוף שלה דימעה מתגלגלת. הרגשתי על הלחי שלי גם טיפה. יצאתי
מהבית, לא הסתכלתי אחורה. ירדתי מהר במדרגות, והתחלתי לבכות.
הדמעות שלי התערבבו בגשם.
החורף הזה הולך להיות קר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.