תמיד אמרו שיש לי זיכרון טוב,
אבל אולי אני רוצה לשכוח?
לקחת את המחק,
ולצייר לי דף חדש
בצבעים שמשתקפים לי
דרך עיניים עצומות.

את הקפה שלי
אני שותה עם הרבה סוכר,
כדי להמתיק בקצת
את טעם הלוואי שלו.

כשהרגליים לא סוחבות יותר
אני עומד מלכת.
כשהעיניים נעצמות עוד רגע
אני מקפיא את המבט.
מסתחרר סביב עצמי,
בוחן את קצה היכולת
עד לרגע שבו תשטוף אותי הקרקע
בחולותיה ובאבניה.

לחיות את החיים
גם מבלי לדעת מול מה אתה עומד.
להתחיל כל יום מנקודת האפס,
ולנסות לגעת מעבר למרקע המונוטוני
של האפור ולבן.

עננים עננים
שטים במורד הנהר,
מחכים לי שאושיט יד
ואתפוס.

בבוא הזמן,
אני אסנן את כל הזכוכיות שנצטברו בי
ואשליך אותן אל מרגלות הגבעה.
ההזיות יצטברו,
האדים יבעבעו,
הדם ימלמל,
בעבוע עצמי.