[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי-לי עמית
/
מלי היתה מלאך

אותה שנה הייתה שנה רגילה. לא היו יותר מדי דברים טובים ולא
יותר מדי רעים, שום דבר מיוחד שום גאון לא נתגלה, רק אותה
נבואה עלובה של נוסטרדמוס :"ובשנה העשרים לפני המאה יחצה הברק
את השמש לשניים ושונא העולם נתגלה לאוויר". אותו חודש, אפריל
היה חודש חמים ושלגי החורף נמסו לא מכבר. ימיו הראשונים של
אפריל היו עוד קודרים כתמיד אך מיום ליום השמש שלטה בשמיים
יותר ויותר.
האוויר בחדר היה דחוס וריח חריף של בית חולים חדר עמוק להכרה,
הצרחות מהחדרים הסמוכים היו רקע משני  לצרחות הכאב בחדר הזה.
לרגע הכל פסק, אפילו נשימותיה הכבדות של האישה במיטה, הציפייה
והמתח היו בשיאם ואנחות האכזבה כבר החלו לבצבץ אי שם בפינות
החדר כאשר אותה צרחה פילחה את אויר החדר, את אויר העולם.
הרופא המופתע הביט ביצור הקטן שבידיו, מופתע מהצרחה שיצאה
מגרונה הקטן של התינוקת שניות ספורות לפני כן ומופתע מעצם
היותה כה חמה. עיניה זזו ללא הרף ורגליה נשלחו לכל עבר כאילו
הייתה אדם בוגר. ההתבוננות בגופה הצמוק, האפור-כחלחל הייתה
מהפנטת, ברגע שזו התבוננה במבוגרים הסובבים אותה חדרה לנפשם
דרך מבטם המזועזע.
העולם כאילו עצר מלכת בחודשים הראשונים של חייה, כאילו מחליטים
שולטי העולם מה יעלה בגורלו. אותם חודשים היו חודשי רוגע
ושעמום עולמיים בזמן שמלאך, כך קראה לה אמה בראותה את שיערה
האדמוני ופניה הצחורות, למדה עקרונות בסיסיים על העולם, על
שליטתה בו.
מלי, כינוייה בבית היה מלי, הייתה ילדה שמחה, קיבלה המון שמחה
ואהבה בבית. הגבול בין מלאך לשטן דק מאוד, מלי הייתה מלאך.
שיערה האדמוני של מלי היה מיוחד במינו, בעל ברק מיוחד של אושר.
המבט שלה היה מיוחד, מנוגד לשיערה היה שחור. עיניה היו שחורות
כפחם וחדרו לתוך עיניהם הבהירות של בני האנוש בקלות יתרה.
למלי לא היו הרבה חברים, אלו שהיו היו מהופנטים מאופייה
ואישיותה. היא הייתה כמלאך אמיתי, מלאך שנאבק על חייו. בילדותה
המוקדמת הייתה מלי שמחה וחייכנית, עם פרוץ מלחמת ה-3 מלי הייתה
בת 10, היא החלה להרהר כבר אז בגורלה. לא קורה הרבה שילדה בת
10 מאשימה את עצמה בצרות של העולם שלה. לא קורה הרבה שילדה בת
10 שכזאת צודקת.
לא היו לה הרבה חברים, היא נהנתה להתבונן באנשים ממרחק, לחקור
אותם, לדעת עליהם הכל, ממרחק. היא יכלה לזהות את החולשות של
בן-אדם רק ממבט בו, זו הייתה אחת התכונות שאיתן נולדה שיותר
אהבה.
מלי לא הייתה מאושרת, היה לה תפקיד בעולם הזה, היא הייתה חייבת
לבצע אותו, כך פקדו עליה, האנשים עם הזנב והקרניים ביקרו אצלה
יותר ויותר, היא כבר ראתה אותם כמעט כל יום, מאחורי ילד בבית
הספר, ליד אוטובוס, היא ידעה מה הם רוצים, אבל מלי הייתה
מלאך.
לעתים מלי הייתה רואה אנשים רעים, היא אהבה לראות אותם אבל
שנאה להרגיש, היא יכלה לראות בקרניהם המבצבצות מתוך השיער,
בזנבם המקפל מאחוריהם ובחיוך הזדוני שידעה לחייך. הרבה פחות
היא ראתה את האנשים האלה שהיה להם שיער אדמוני ועיניים כחולות,
היה להם עור לבן יותר משלה והם הלכו ונעלמו, היא ידעה שעם כל
דמעה שלה נולד עוד מלאך אדמוני שכזה אבל מלאכים לא בוכים.
אותו יום של אוקטובר, יום של חורף ושלג. המלאכית שבה אהבה את
השלג, זאת שהגוף היה שלה בקושי שרדה בקור, הקיץ היה תקופת
השגשוג הנצחית שלה, הכל קורה בקיץ, מלחמות, תאונות של בני
נוער, אפילו סרטן העור מתפתח לרוב בקיץ. כל הימים לפני היום
הזה, כל הימים אחרי היום הזה, היו ימי שמש וימים של טוב. בדיוק
באמצע אוקטובר, היום הזה, בדיוק חצי שנה ו16 שנים, מאות
קילומטרים מאותו שלג, כמו באותו יום סגרירי באמצע אפריל היה
אותו יום סגרירי באמצע אוקטובר. גשם קל הרטיב את האספלט האפור
בכניסה לבניין של מלי, קרני שמש ראשונות הצליחו בקושי רב להאיר
את הרחוב. עיניה השחורות של מלי הביטו לעבר החלון, לעבר המים
הנתעבים, התבוננה בטיפות, עיניה תיעבו כל טיפה של הנוזל הקריר,
גופה נמשך לחלון. מלאך ניגשה לחלון, נגיעה קטנה במי הגשם...
היא פשטה את כתונת הלילה במהירות, הרימה ג'ינס וחולצה מהרצפה
ולבשה, במהירות ירדה במדרגות, היא עפה במדרגות. מלי ידעה מה
יקרה היום, היא הייתה מאושרת אבל אסור היה לה לצחוק, היא ידעה
מה יקרה אם היא תחייך, עוד כדור רובה נפלט, או הגה יוצא
משליטה, וזה רק חיוך קטן, זה לא בשליטתה ולפעמים זה קרה. היא
זכרה איך פעם אחת, ביום הולדת 9 שלה, היא צחקה, באותו לילה רצח
אב למשפחה מרובת ילדים ת אשתו ופצע קשה 7 מילדיו, מלי ידעה שזה
באשמתה.
אחרי לא הרבה זמן של הליכה והרבה זיכרונות התחלף כביש האספלט
בשביל עפר. עננים שחורים כיסו את השמיים, חושך, זה היה רק
בוקר, מאוד מוקדם, לילה, חושך. היא הלכה בגשם, לגשם נוסף ברד,
אנשים בודדים שעמדו שם בצדי התחנות אוטובוס הבודדות של החיילים
בהו בה, כמהופנטים, פעם היא הייתה מחייכת כשהייתה רואה אנשים
מתהפנטים ממנה, היום היא ידעה מה יקרה. היא המשיכה ללכת,
התחילה לבכות, קרני שמש פגעו לרגע בעיניה השחורות, הן הבריקו
בברק פתאומי של רוע, ואז ברק אמיתי, מחשמל, קרע לשניים את
האוויר השחור, את העולם השחור. הברק סנוור את עיני השטן של
מלי, הרכב שסטה מהכביש הצידה הפיל את גוף המלאך ארצה.
שיערה האדמוני של המלאכית נספג באדמה, עורה הלבן נשאר לבן
כשהיה ולא חזר להיות אפרורי כשל שאר המתים, עיניה, הדבר היחידי
שהעיד על היותה שטן, עיניים שחורות מהפנטות שעדיין השליטו את
כוח השטן בעולם. מהופנטים רבים נותרו בעולם, התפזרו והצמיחו
קרניים וזנב, אבל מלי הייתה מלאך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תמיד אומרים
לי:
אם אין מין, יש
את יד ימין.
הבעיה שאני באמת
ימני, אבל מאונן
ביד שמאל, משהו
דפוק אצלי או
שצריך לשנות את
הססמא:
אם אין במין
הכל, יש את יד
שמאל?


תרומה לבמה




בבמה מאז 12/12/01 10:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי-לי עמית

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה