כשהייתי חי הייתי רגיל מאוד. נולדתי תינוק במשקל רגיל עם שיער
חום ועיניים בחום בהיר. לא הייתי מוכשר יותר מדי, פה ושם קטע
קריאה בטקס של בית ספר יסודי. לא חלמתי להיות מנתח מוח או
פוליטיקאי מבריק, רציתי להיות נהג אוטובוס, אבל לא יותר מדי,
סתם בשביל לרצות משהו בחיים.
כשמתתי מתתי גם מוות רגיל מאוד הייתי אז בן 17 והתפוצצתי עם
עוד איזה 20 אנשים באוטובוס בנתניה. לא האמנתי בגן עדן אז
חשבתי שאני סתם אמות מוות רגיל. אבל לא מתתי ישר.  היה שם אולם
כזה, הוא היה מבריק ושקוף אבל לא לבן, אחרי זה גיליתי שקוראים
לזה "עולם ההמתנה". לפנינו היו שם כמה אפריקאים ויפנים. אחד
היפנים הסביר לי שהם מתו מאיידס. הוא אמר שזה לא הרבה, הוא ראה
יותר מתים. לאט לאט התחילו היפנים וגם הישראלים להיות שקופים
ולהיעלם, רק אני וכמה אנשים בודדים נשארנו, רובנו היינו
צעירים. לאחר ציפייה ארוכה, שם יש קצת בלאגן עם הזמן, באו
מאיזשהו מקום אנשים שקופים בלי רגליים, הם ניגשו לכולם חוץ
ממני. נשארתי לבד מצפה לאיש השקוף שלי בלי רגליים.

מאוחר יותר גיליתי שכולם שם מבינים את השני אפילו ששפת הדיבור
היא שונה. מאוחר יותר גם גיליתי מה קורה כשאתה ב"עולם ההמתנה",
יש שם מערכת שלמה של מלאכים שמחליטים בשבילך לאן אתה הולך; יש
את ה"עונש", זה החיים שלנו על כדור הארץ, אם אתה מרצה את העונש
כהלכה, כלומר לא עובר את גבול המעשים הרעם שעליך לעשות ולא
עובר את גבול הטובים, אתה מחכה ב"עולם ההמתנה" זמן קצר ואז
זוכה ל"חיי אמת". בתהליך הטיהור ל"חיי אמת" אתה מדלדל מעט, לכן
הופך לשקוף ונלקחות ממך רגליך , אך זה יתרון שמספק לך את הידע
לעוף. אם עשית יותר מדי דברים טובים אתה מקבל כנפיים גם, אם
סבלת הרבה שלא באשמתך אתה מקבל כנפיים יד שניה.
כשאני באתי לא היה עומס אז הם החליטו לצאת לשתות קפה, בזמן
שאני מתייבש להם בעולם המשעמם הזה. בסופו של דבר ניגשה אלי
נערה שקופה בלי רגליים שהציגה את עצמה כ-האנה. היה לה מספר
כחול על היד, היא הסבירה לי שזה מהשואה, ובחיי אמת אתה לא
מזדקן אז היא נשארה בת 19 כשהייתה, היא סירבה למחוק את המספר
כשהגיעה לכאן והיא מתנדבת פה  בעזרה ל"חדשים" כבר 50 שנה. אני
הייתי "חדש". באכזבה רבה היא סיפרה היא סיפרה לי שאני לא עשיתי
כלום בחיים; לא סבלתי, לא עשיתי טוב, לא רע, לא שיניתי לאף אחד
את החיים, אני פשוט אשכח תוך שנה או שתיים. אסור לאנשים כמוני
לזכות בשלב הזה של חיי  ב"חיי האמת". האנה תהיה המלאך המלווה
שלי לאורך כל הדרך.
הכוונה של המלאכים הייתה להחזיר אותי חזרה לחיים הרגילים על
מנת לתקן חיים. מעין גלגול נשמות שכזה. אצלם שם, לכל אחד יש
סיכוי שווה, חוץ מאלה שהנידונים ל"חיי נצח". אסור לאנשים
להתאבד. כשמישהו מתאבד זה אומר שלא רוצה לשאת בעונשו לכן נידון
לחזור לחיים, חיים עלובים כמו שהיו לו שמסתיימים בסופו של דבר
בהתאבדות. המלאכים לא אוהבים להתעסק עם אותם 'מופרעים' לכן
שולחים אנשים כמוני, לשם, כדי לעזור להם:

קיבלתי נערה שקראו לה תמי. אז היא הייתה בת 15. הבנתי שהמלאכים
החליטו להקשות עלי בגלל שהמחשבות של הנערה כבר היו טרודות
במוות תקופה ארוכה. אני הייתי גיא. תלמיד מקובל בחברת התיכון
שלפני שהיה אני אפילו לא חשב להביט בכיוונה של תמי. היא הייתה
נערה מיוחדת, יפה, שחורת שיער ובהירת פנים, עיניה היו כל כך
כחולות שהיה אפשר לטבוע בתוכן בקלות.
פעם בשבוע הייתי יכול להיכנס לתוך ראשה של תמי כמתבונן מהצד,
גרמתי לה לחשוב על אירועי השבוע האחרון אך לא יותר מכך, הייתי
צריך ללמוד מטעויותיי, להבין את מצבי מתוך עיניה. פעם בחודש
יכולתי להתבונן במה שהגורמים החיצוניים החשובים בחייו של גיא
חושבים עלי. הופתעתי לגלות על כמה הנער היה רדוד, גורמים
חשובים בחייו היו עתה שוליים ביותר לגביי.
על מה שעלי להודות למלאכים הוא שהאנה תמיד הייתה איתי, עזרה לי
והשתתפה איתי, דיברנו המון, היא היחידה שידעה שאני לא גיא.

בהתחלה עקבתי אחרי תמי, הייתי הולך אחריה בדרכה הביתה, מנסה
שלא תגלה אותי. הקלילות בה ירדה במורד הגבעה שליד התיכון
הדהימה אותי. זריזות רגליה מנעה ממנה ליפול ולהתדרדר מטה,
ואילו אני, עדיין נער רגיל בתוכי, נאלצתי להשתמש בעזרתה של
האנה, מאוחר יותר גיליתי שתמי בחרה דרכים פתלתלות אלו במיוחד
בשביל להעמיד אותי במבחן.
בימי שישי בלילה הייתי מגלה את שהשגתי או הפסדתי בשבוע האחרון,
בליל יום שישי האחרון בחודש הייתי מגלה את יחס ו של העולם
הסובב את גיא אלי.
אחרי כחודשיים של היותי גיא, התרגלתי לגוף ולסביבה, התרגלתי
למעקב הצמוד של האנה והתחלתי לאהוב את זה. התקרבתי מאוד לתמי,
להאנה גם, ידעתי שהאחרונה יכולה לקרוא את מחשבותיי, ידעתי שזו
לא שוכחת לקרוא בהן כשיש לה הזדמנות והיא ידעה למה אני כה רוצה
להצליח.
באותו זמן, בפעמים שביקרתי בראשה של תמי הייתי שמח ואף מרוצה,
מחשבותיה על המוות הלכו ונדחקו הצידה, אני הייתי נושא מחשבותיה
העיקרי. שנאתי לשקר לה, אמרתי לה פעמים רבות שאני אוהב אותה,
התכוונתי להאנה. ידעתי שהרמזים העבים של האנה מצביעים על
עבודתי הטובה והמסורה ומדגישים בפניי עוד יותר את העובדה שאני
מצליח במשימתי, ידעתי שתמי כבר כמעט לא חושבת על המוות, מה שלא
ידעתי זה איך לעזוב.

3 שנים חייתי בגופו של גיא, זה היה סוף י"ב והאנה סוף סוף
בישרה לי כי אלו הם ימיי האחרונים כגיא. הייתי חייב לפנות את
גופו של גיא במהרה לגיא האמיתי. פחדתי מהרגע הזה, פחדתי שעכשיו
אצטרך לחיות את חיי שלי, להתמודד עם בעיות הזהות שלי, למרות
הדמיון הרב שנוצר כעט ביני לבין גיא ידעתי שלא אוכל לחזור
להיות אותו גיא או אותו אני שהייתי. פחדתי מהכל, פחדתי מאוד.
הלילה האחרון שלי שם היה הלילה הראשון של גיא, לא אשכח לעולם
את שעשיתי למענו, למעני. אני ותמי היינו מכורבלים בשמיכת פוך
הרצפה וצפינו בסרט כשזו אמרה לי שהיא אוהבת את גיא, היא אמרה
שבזכותי היא אוהבת את גיא. אותו רגע שהבנתי שהיא ידעה הכל היה
כבר הרגעי של גיא. ראיתי אותם מלמעלה מתנשקים, היא אהבה את גיא
ולא אותי, ואני, היה לי משהו ריק בלב ברגע הזה, עשיתי כל כך
הרבה... רק באותם רגעים הבנתי עד כמה היא חשובה לי.

חיי האמת הם די משעממים. כשחזרתי לגוף שלי גיליתי שגדלתי קצת,
האנה הסבירה לי שעכשיו אני בן 20, בכל זאת ביליתי 3 שנים על
כדור הארץ. חודשיים אחרי חזרתנו התחתנו אני והאנה. שם, בחיי
האמת אין סבל נראה, לכן מאמצים את הילדים ה"חדשים". אימצנו שני
תאומים, בן ובת. ההורים שם זוכים לגדל את ילדיהם עד מתי שיחפצו
והילדים שמגיעים כתינוקות מחליטים לבד באיזה גיל הם עוצרים את
הגדילה.
היום אני שם כבר 50 שנה. האנה קיבלה כנפיים, גם אני. אימצנו
ילדה עם עור בהיר, יש לה שיער שחור ועיניים כחולות שאפשר לטבוע
בהן, כמובן שקראתי לה תמי.
לפעמים אני עוד הייתי מתבונן בתמי שלי, אבל כבר הרבה זמן לא
ראיתי אותה. המלאכים אמרו לי שהיא תבוא מחר, אני המלאך שלה,
שוב.




אני יודעת שש המון מקום לשיפור, עוד מקום לתיאורים ומחשבה,
אני אתקן את הכל, אבל קשה לי להתמקד במשהו חד. אתם מוזמנים
להגיב.

הסיפור נכתב כחלק מהסיפור השני שכתבתי באותו יום מלי היתה
מלאך

נובמבר 2001