כל הדרך מנהריה לתל אביב נסענו עם פנס וחצי. אלי השתדל לנסוע
לאט ובזהירות, אבל זה לא מנע מנהגים אחרים לנסות לעקוף אותנו
כמו שעוקפים אופנוע. הם לא הבינו שהפנס השני שלנו, שהפיץ אור
קלוש בלבד, מעיד על כך שזו מכונית. ודווקא מכונית לא קטנה
בכלל.
בערך חמש פעמים היינו מעורבים ב"כמעט תאונה" על הכביש. גם מזג
האוויר הגשום לא הועיל - לא לנהיגה ולא למצב הרוח ששרר
במכונית. אלי נהג כשגופו כמעט צמוד להגה, מסתכל קדימה בצמצום
עיניים, מנסה לפענח את תמונת הכביש מבין הטיפות, ולא מקשיב לאף
מילה שאמרתי. רק כשחתך ימינה בפתאומיות או לחץ על הברקס באמצע
הכביש המהיר כדי להימנע מהתנגשות, היה מושיט מהר את ידו הימנית
לפני גופי, כאילו שבכוחו למנוע ממני לעוף אל השמשה הקדמית,
ומסתכל עלי במבט מתנצל.
- מצטער, חמודה, הפנס הזה דפוק. ברגע שנגיע לתל-אביב אני מכניס
אותו למוסך של יפרח ועושה לו שיפוץ כללי.
- אם נגיע לתל אביב.
- די למה את מדברת ככה? אני באמת משתדל לנהוג בזהירות. את רואה
איך אני מתרכז.
- אבל תראה את הנהגים האחרים אלי. הם לא כל כך מתחשבים ונחמדים
כמוך. אז אני דואגת.
- אני יודע. אין מה לעשות.
- רק תמשיך לנסוע בזהירות.
אחרי כל עקיפה מסוכנת כזו אלי היה מקלל נורא. זה לא טוב לעצבים
שלו, חשבתי, גם ככה הוא נשבר לפעמים והנסיעה הדפוקה זו לא
עוזרת. אלי, כאילו קרא את מחשבותי, היה מעיף בי מבט מזווית
העין, בלי להסיט את הפנים מהכביש, והיה מרסן את הזעם. קצת. כמה
שיכל.
הגשם דפק על גג המכונית וכיסה את החלונות. המכונית שנסעה
לפנינו התיזה אחורה מים והוסיפה למערבולת על הזכוכית. הרדיו
היה מכוון עדיין על גלגל"צ בתדר צפון אבל כבר התקרבנו לקטע שבו
לא נקלט כלום כמעט. מידי פעם היו הפרעות סטטיות לשירים, עד
שהקליטה התייצבה שוב. אלי סטה שוב ימינה ועלה קצת על השוליים
כדי להתרחק מרכב שנצמד אלינו יותר מידי. ראיתי את הנהג ברכב
השני מביט אלינו מבעד למסך הגשם, מסנן משהו עצבני.
היה מסוכן מידי לעצור בצד ולחכות שיפסק הגשם. היינו חייבים
להמשיך ככה עד תל אביב.
הסתכלתי עליו מהצד. גבר נאה, אלי שלי. בן 32, שיערו שחור שופע,
עיניו שחורות גם הן. תמיד נותן לי הרגשה בטוחה, לא משנה איפה
אנחנו. גם עכשיו, בתוך המבול, ידעתי שיהיה בסדר. אלי תמיד אומר
לי "איפה שלא תהיי, גם על סף תהום, אני עומד לצידך". קיטש מתוק
כזה. אנחנו נשואים כבר שש שנים ועדיין אין לנו ילדים משלנו.
ניסינו כל מיני שיטות אבל כבר מסתמן שלא יישארו לנו הרבה
ברירות. לא נראה לי שזה מטריד את אלי יותר מידי. הוא לא כל כך
משתגע על ילדים גם ככה, אבל אני, אני הרוסה כל פעם שהתשובה
מתקבלת שלילית.
אחרי עוד חצי שעה של נסיעה, אלי פנה לדרך עוקפת שלמד מאבא שלו,
והכביש הפך חשוך לגמרי. אלי האט עוד יותר את המכונית ונצמד
לגמרי להגה, כמעט מדביק את אפו לשמשה. אי אפשר היה לראות כלום.
הרגשתי איך הגוף שלי דרוך במושב, איך הרגליים שלי לוחצות על
בלמים דמיוניים שוב ושוב. באותו הרגע העדפתי לנהוג בעצמי מאשר
לאבד שליטה על המתרחש, אבל לא היה סיכוי בעולם שאלי יחליף
איתי.
אחרי דקות ארוכות של מתיחות הגענו סוף סוף לצומת מואר. ראיתי
את ההקלה על פניו של אלי. הנחתי שהוא מזהה על פני הבעה דומה.
אבל זה לא היה הדבר היחיד שראינו.
מעבר לצומת, בצד ימין, עמדה דמות מכונסת בעצמה, מתגוננת מהגשם
ומסוככת על חבילה שהחזיקה. לפני שעברנו את הצומת היא הרימה את
ידה, מבקשת הסעה בתנועה המוכרת.
- אלי תעצור.
- מה? מה פתאום?
- תעצור, בבקשה, אי אפשר להשאיר אותו ככה בגשם.
- את יודעת מי זה בכלל? אולי זה מחבל?
- איזה מחבל בראש שלך? מי יעמוד ככה עכשיו בלילה בגשם? נו
תעצור!!
כמעט שסיימנו לחצות את הצומת ואלי שבר ימינה, עוצר מעט אחרי
הדמות החשוכה.
הסתכלתי לאחור. ראיתי את הצללית רצה אל המכונית, מנסה לחסוך
הירטבות מעוד כמה טיפות קרות. הדלת האחורית נפתחה וגוש גדול
ספוג מים, עמוס שכבות, התיישב בין העיתונים והשקיות שהיו
מפוזרות על המושב האחורי.
מסתבר שהמחבל של אלי היה אישה צעירה. פרועת שיער, לחייה אדומות
מקור, ידיה מגוננות על צרור עטוף בשמיכה.
- שלום, לאן את צריכה?
- תודה שעצרתם לי.
- אין בעיה. במזג אוויר כזה גם אני הייתי רוצה שיעצרו לי. לאן
את נוסעת?
- אני עומדת כבר כמעט שעתיים פה. אף אחד אף אחד לא עצר.
- אני מבינה, אמרתי והעפתי מבט אל אלי, אבל בכל זאת, איפה
להוריד אותך?
- הו, אני נוסעת לתל אביב. עד לאן אתם מגיעים?
- גם תל אביב, אמר אלי בחוסר שביעות רצון בולט, אז יש לך טרמפ
עד הבית.
- איזה מזל! דווקא אתם עוצרים ודווקא אתם מגיעים לתל אביב!
האישה הידקה את הצרור לגופה, מסדרת את שולי השמיכה. הסתובבתי
בכסא לאחור, חייכתי אליה, והסתכלתי אל הצרור. לרגע נדהמתי. בין
ידיה נחה בובה בצורת תינוקת, עטופה מרגל ועד ראש. בובה מהסוג
הרגיל - שיער צהוב, עיניים שנסגרות ונפתחות על פי תנועה, פה
ורדרד.
- ניסית להגן על הבובה מהגשם? שאלתי, מה, זאת מתנה למישהו?
- סליחה? צחקה האישה בקול מלבב, זאת לא בובה, זאת התינוקת
שלי!
- אבל-
חזרתי לשבת ישרה במושב. לא יודעת מה להגיד. אלי הסתכל עלי
לרגע, מפחד שדעתו תוסח מהכביש, אבל קלטתי את סימן השאלה
בעיניו.
הייתי בטוחה לגמרי שזו בובה, גם בחושך שהיה במכונית, אבל
הסתכלתי שוב. ללא ספק - בובה! פנים קשות מפלסטיק צבוע, שיער
סינתטי מחולק לשתי קוקיות, אין נשימה.
שתקתי. לא יכלתי לחשוב על דבר אחד הגיוני להגיד. אין ספק
שהאישה הזו מופרעת, חשבתי, זאת אומרת, קודם כל מעצם העובדה
שנמצאה בגשם כזה בחוץ ולא תחת מחסה, אבל עניין הבובה.....מעיד
רק על דבר אחד.
האישה אימצה את הבובה אל ליבה והתחילה לשיר חרש. בדקה הראשונה
פחדתי שיהיה לנו איזה עסק עם משוגעת משתוללת, אבל נרגעתי לאט
כשהבנתי שהאישה הזו בסך הכל דואגת לבובה, ולא לשום דבר אחר.
חשתי חמלה בליבי כלפי האישה האומללה שעמדה כל כך הרבה זמן
בגשם, לבד. לפעמים היצר האימהי שלי, הרצון לגונן על יצור קטן
וחסר ישע - פשוט חזק ממני. כל חיי גדלתי בידיעה ברורה שאהיה
אמא, זה היה מובן מאליו, ולרגע לא חשבתי שקיימת באמת אפשרות
שזה לא יקרה. אלי ואני חווינו הרבה צער ואכזבות במהלך השנים,
והוא בוודאי התייאש. אבל אני - לפעמים אני יודעת, פשוט יודעת,
שלאלי ולי יהיו ילדים שישלימו אותנו. את המשפחה שאנחנו מנסים
להיות.
- את גרה בתל אביב? שאלתי את האישה.
- הו לא, אמרה, אני נוסעת להביא את התינוקת שלי לרופא מומחה
שעובד בתל אביב. ככה אמרו לי.
- אה הא....אני מבינה....במה היא חולה? אה, הבת שלך?
האישה לא ענתה ורק נענעה את הצרור הקטן, ממשיכה לשיר בשקט.
אלי עדיין לא אמר שום דבר.
הסתכלתי שוב אל האישה שהלכה והתייבשה על ריפוד המכונית שלנו.
כנראה שגם זו דרך, חשבתי, אולי גם אני אהיה נואשת ככה בעוד
שנה. אולי פחות. תהיתי מדוע חשבה דווקא שהבובה-תינוקת שלה
חולה.
אבל לא שאלתי. שתקתי, מעורפלת במחשבות שלי. חוזרת בראשי על כל
התכנונים והחלומות שהיו לי כשהתחלתי את דרכי עם אלי. ומה
השתבש? למרות כל המאמצים והאמונה שלנו שהדברים יסתדרו - אנחנו
עדיין שניים. מכירים אחד את השני יותר טוב מכל אחד אחר בעולם.
אבל שניים.
בכי חרישי נשמע מאחורי. הסתובבתי וראיתי את ראשה של האישה כפוף
על הבובה-תינוקת, עולה ויורד בבכי חנוק. הושטתי יד אל שערה,
ונגעתי קלות, ביד מהוססת.
- די....אל תבכי....התינוקת שלך תהיה בסדר, אני בטוחה.....
- ה....היא פתאום....ככה....תמיד הייתה....בס...בסדר וככה....
המשכתי ללטף את ראשה בשתיקה, לא בטוחה מה עלי לעשות. כל כך כאב
לי על האישה הצעירה הזו, שחיה בעולם הקטן שלה, עם בובה שנראית
לה תינוקת. אולי הייתה לה בת בעבר. אולי עדיין קיימת היכן
שהוא.
- ששש.....אל תבכי.....הנה, תני לי, אני אנדנד אותה קצת....
הושטתי את ידי, ונטלתי מהאישה את הצרור העטוף, עוטפת אותו
בזרועותיי הדקות.
נענעתי קלות את הבובה, מביטה על פניה האטומים, מעבירה אצבע
לאורך הפלסטיק החלק, מתעלמת ממבטיו המשתאים של אלי. מנענעת,
וחושבת על כל מה שעברנו, על כל הניסיונות שלנו, על כל המשברים
והוויכוחים בשש השנים האחרונות, ועל זה שלרגע, רק לרגע, אני
מבינה איך גם תינוקת פלסטיק כזו יכולה להביא נחמה.
ובאותה אישה, שאינה מבדילה בין מציאות לדמיון, בין אנושי
ודומם, שחיה את חייה לעצמה עם התינוקת המומצאת שלה, אותה אישה
שעושה עכשיו את הנסיעה הארוכה הזו איתנו בגשם, בחושך, עם פנס
וחצי - בה אני מקנאה. לרגע.