א

כבר חודשיים לא ישנתי ואני עייפה. את יודעת,
עייפות היא משהו שנאסף והיא
חד-סיטרית תמיד, תמיד חד-סיטרית
אי-אפשר לתלוש אותה מהאישונים אבל אפשר לפטם את האישונים בה
והם מתעגלים ומשמינים
כמו אישה עצובה ובודדה -


ב

כבר בערך שעה איזה ילד קטן מושך לי ביד. פתאום שמתי לב שהיד
שלי לא שמוטה כרגיל אלא דווקא מתוחה יפה כמו חבל כביסה,
והעקצוץ העיקש בין האצבע לאמה הוא לא איזה אטב סורר. בדקתי
טוב. אני יכולה להישבע שזה ילד. הוא מספר איך קפץ עליי מבין
שיחי הפטל,
מבוייש,
"רציתי לשתות קצת מיץ."
אני מסתכלת על כפות הידיים של שנינו. יש לו לכלוך מתחת
לציפורניים. הוא מסביר בלחש איך בא לפה: "זה קל, לא הצלחתי
להרדם"
אני מציעה לו לספור כבשים
אבל הוא מספר לי איך כל הכבשים שלו בוכות צמר
(את הסימנים הכחולים הן הביאו מהבית,
בשקית של הסנדוויץ')
אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים


ג

יש לי שקיות. אחת מתחת לכל עין. הן שחורות
כמו השקיות בהן פעם היו אורזים את הפירות והירקות
במכולת. הייתי ילדונת כשעזרתי לסחוב את הקניות
מדדה מצד לצד, מטען כבד משתלשל לי מהידיים
מושך-תולש את האצבעות הקטנות. רק אז ידעתי
איך זה להרגיש גדולה באמת.