נגה ואני הלכנו לרענן מסכות, או מה שלא קוראים לזה.לבשתי דיזל
נמוך ומעודכן, גופיה לבנה ונעליים צבאיות. נגה לבשה שמלה
וסנדלים ונראתה לא משהו האמת. בעצם לא ממש התענינו בהליך
המעשי של הרענון הזה, כמו ששמענו שיש שם בתחנה ברידינג כמה
חיילים הורסים שבהחלט אפשר להתרענן אתם לרגע. לכבוד האירוע,
נסענו עם דני הנהג מהשקם, זה הסוטה שאם יושבים מספיק קרוב אליו
בבגד חשוף, הוא לא גובה כלום על הנסיעה, ושמענו את קיילי שרה
ברדיו. ואת הקריין שהפריע לשיר ואמר שצה"ל נכנס שוב לבית לחם
ולבית ג'אלה. חשבתי לעצמי אולי אני צריכה סופסוף למצוא
עבודה, להתמקם בחיים במקום רציני יותר ולא להשתרך כל הזמן אחרי
המאורעות. אתמול היינו באיזו מסיבה נוצצת בכפר שמריהו. פגשתי
שם את יונית שהייתה פעם בכיתה שלי ביסודי , אז היא הייתה מן
בכיינית דביקה,
שידעה תמיד את התשובות הנכונות, אבל עם השנים היא הפכה למה
שאימא שלי מכנה "האישה האולטימטיבית", כזו עם בעל כרסתן,עו"ד,
שלושה ילדים, בית בכפר שמריהו ורשימה מדויקת של מי נחשב ומי
לא. ההכרה שהיא היא בעלת המסיבה, הכתה בי כבר בכניסה לבית ,שעה
שזיהיתי אותה לוחצת בהתרגשות את ידי הנחשבים ,שהוזמנו בהמוניהם
לאכול סושי ולדבר על המצב. הרעיון לרענן מסכות אגב, נולד שם.
יונית בהתה בי בעיני עגל ופלטה "אני לא מאמינה, ענת?" רציתי
למות, אבל במקום זה נפלתי לזרועותיה השמנמנות והמרגיעות
ומלמלתי משהו. "מה שלומך? ומה את עושה? וכמה זמן עבר ?ויו
דרלינג את נראית מדהים"..., רצו שם כיין ואני בזתי לעצמי
ולסביבה באופו שחייב מיד איבוד הכרה מאיזשהו סוג ,וערבבתי כל
מי ומה שהיה בהישג ידי. המונית עצרה בחריקת בלמים ודני חייך
חיוך רחב וסרב כמובן לתשלום. ירדנו. "מה עובר עליך?" שאלה
נוגה והידקה את האודם שלה "מאז המסיבה של היונית הזו את
בשתיקות ארוכות ומיבשות" לא עניתי לה. והחלטתי שמדובר כנראה
באיזה רגע משמעותי ומיוחד. התור היה עמוס ומגוון. זקנות
בשמלות מצויצות, אמהות עם עגלות. ומספר גברתנים שעשו פסק זמן
מהעבודה ודברו בקול רם בסלולארי שלהם. בשלב שבו הגענו לחיילת
שענתה לשם דינה , היה לי כאב ראש מחריד והייתי אחוזת בחילה
מהסיטואציה. דרך אגב, עד לאותו רגע, לא נראה באזור אף חיל
מרענן רק חילות נרגנות שהסבירו לאזרחים מודאגים מה עושים ואיך
,ברגע האמת. ואז ראיתי ממול חיל רוסי נאה במיוחד פותח עמדה
חדשה ומסמן לי ולנוגה להתקדם לעברו. אני מוכרחה להודות שהיה
משהו מוזר מאוד בלפגוש חיל רוסי דווקא במקום כזה. עולה חדש בשם
אנדרי שחיבב אותנו ממבט ראשון ונתן לנו סקירה מלאה ומעמיקה על
תוכן הערכה ועל השימוש בה בכל תרחיש אפשרי ובמבטא רוסי כבד.
הרגשתי איך לאט לאט מבצבצת לה בבטני בשולי הבחילה, תחושה חדשה
של שמחת חיים מוזרה. חייכתי לנוגה והרגשתי איך דמותה
האולטימטיבית של יונית מתפוגגת עם כל משפט חדש של אנדרי.
המציאות הלמה בי שוב ושוב והשתכנעתי פעם נוספת שבעצם כלום לא
חשוב, לא באמת, למעט אולי התמיכה בעולים חדשים. |
