את עזבת. נוטשת חדרון כפות
לגעגוע. שול המלמלה בדקות נושק,
עת צאתך,למשקוף דלתותיי הלהוט
בדמו של חד גדיא- דם ניגר, נואק;
לימים יתרפק על לבב אנוש
כשלי, ויוקז מכל עבר
עוד טרם איאלץ לתלוש
מהדפנות את שרידי נול הצמר
של חיה שכסות לה אין עוד ולא צללית
נמלקה בהקיץ מתוך חיי מרעה ששים
נטשה עמדתה כשם שהנך דאז עשית
וכעת יובש הדימום מבשר בשנים
את היעדרך העיקש, והקרש סוכר
פצע הפתוח לארבע רוחות השושנה.
צו פסח לקראת קדמת מולדת דוהר,
וחזיונך חובר ככרוב נקם לפקדני במות תמותה-
והלילה הזה, בחשכה מצרית, הנני ראשון הבכורה. |
