הבדידות מסתלסלת
כעשן כחלחל מעל מאפרה עמוסה לעייפה,
ושבע דקות נוספות יחלפו כהרף עין.
כטיפות מים על גג דולף
זולגות וממלאות את הבאר שאף פעם לא שובעת.
טיפין טיפין,
לאט,
כל כך
לאט.
גם השממה כבר קטנה מלהכיל את כל הרגעים שלא ישובו,
הלוואי ולא ישובו.
וקורי עכביש זוהרים טל של בוקר,
נטווים בכל חלון,
בצפיפות מאיימת.
האוויר חדל מנוע.
הלוואי וגם קרני השמש לא ישובו ללטף,
שלא אראה את הבדלים נערמים.
ורק אתה זורח מולי,
באור המרצד של המסך.
מציף אותי בחום בוהק,
מעורר את גופי
לכמיהה אין סופית,
לריח שלא יחדור יותר לזה הבית,
לטעם שלא ינוח על שפתי המתפקעות,
למגע.
הו
המגע.
עוד עשן כחלחל מסתלסל על עבר התקרה,
מלטף אותי בממשות מעורפלת.