היא עומדת שם,
ידייה פרושות לפנייך
כמחפשת חיבוק.
ענייה דומעות,
פניה עצובות,
ובכל זאת-
דבר לא ישווה ליופייה.

אור הפנסים של הרחוב
משווה לה מראה שמיימי.
והעצב שאופף אותה,
מעצב את דמותה...
אמיתית ,
כמו שמעולם לא הייתה.

היא כבר רחוקה.
אלפי שנות אור,
היא התרחקה ממך.

המשיכה,
קפאה,
עטפה את עצמה
בנטל החיים.

והבדידות הזאת,
הרגש החזק,
הוא נחלת העבר היום.

דמותה קורנת
מבעד לדממה.
בוכה לחזור,
להשתנות,
להיות שוב מה שהייתה.

ובנתיים היא ניצבת,
בדממה כל כך קשה,
ומחכה ליום אחר
שיבוא ,
שיקח אותה.