לא מפחדת יותר,
לא רוצה יותר לפחד,
אבל אולי הרצון גדול יותר מפחד עצמו.
מודעות וידיעה הורסים לה הכל,
הרצון העז הזה,
להיות שם בדיוק כשזה קורה,
במקום, בזמן,
הארועים, הדברים, האנשים, הכי הכי,
מכל סוג,
לגמד את עצמך לבלתי נראה,
השביל שרק שלי,
שאף אחד לא יודע עליו,
צורת מחשבה בודדת,
הטמטום או שאולי החכמה?
היא לא יודעת כמה שהיאנ חשובה
וגם היא לא יודעת כמה שהיא חשובה
ואולי בעצם שתיהן לא ממש, ואולי כן.

היא לא מסוגלת לתאר רגע ספציפי ולו פעם אחת.
יותר מידי ספיציפי, יותר מידי חשיפה.
החוסר בהירות כהגנה הטובה ביותר שקיימת.
מאוהבת בכולם חוץ מבעצמה,
כשבעצם יודעת כמה שהיא חשובה,
אבל רק להם לא לה.
מרגישה כפוחלץ לפעמים,
עד כדי דכדוך ובחילה.
ההרכב החסר,
הרגל התותבת,
הסימנים הבלתי פוסקים,
הזה שלא בא,
וההיא שכן.
הם הגיעו ביחד לאותה פינה כשכל אחד עם פניו לכיוונו המועדף,
אף אחד לא מסתכל קדימה.