בהתחלה הוא רק ליטף לי את השיערות. הוא היה אומר שעם שיער כמו
שלי, פלא שאף אחד לא מתחיל איתי אף פעם. לאט לאט הוא נגע
בפנים, והזדחל עם הידיים שלו לכל מקום. הרגשתי אותו בכל הגוף
שלי. את הידיים הגסות שלו, את העור הסדוק, את הדחפים שיצאו לו
ישר מתוך הנשמה ולקחו את הידיים לכל מקום שהוא רוצה, לא חשוב
איפה.
בבוקר הוא היה מנשק אותי על המצח ומחבק אותי חזק חזק. לפעמים
הוא גם היה אומר לי דברים. אתמול הוא גם לחש שהוא אוהב אותי.
הרופאים אומרים לאמא שלי שזה בטח שום דבר, ושיוציאו אותו ממני
והכל יהיה בסדר. אבל כמה שאני מנסה להגיד את זה לדמעות שלי, הן
עדיין לא מאמינות לי ורוצות לברוח ממני, כמה שיותר מהר, ולא
מפסיקות לפרוץ את דרכן החוצה.

בבוקר הלכנו, אני ואמא, לספר לסבא וסבתא. הם ישבו בפינת אוכל
והסתכלו בי במבט מתאבל. הידיים שחיפשו במה לאחוז מצאו את דרכן
לפנים מקומטות ועייפות, מנסות להסתיר דאגה חרישית.
כל אותו הזמן המשכתי להרגיש את היידים האלה עליי, אבל חייכתי,
ניסיתי להרגיע, להחזיר חיוך בוטח שיוכל להרגיע אותי.
יכולתי להרגיש את המחשבות שלהם, את הפחד שלהם שלא יוכלו לראות
אותי יותר לעולם. את הרחמים שלהם, בעיקר על עצמם, שיצטרכו
להתמודד עם זה עכשיו, ובכלל.
ראיתי אותם, אבל לא יכולתי להסתכל, והמבטים שלהם מאז עדיין
נמצאים לי בתוך הראש, מחכים לרגעים של חולשה בהם יוכלו להפגין
נוכחות עלובה.

קמתי בצרחות, אני לעולם לא אדע ממש למה. בכיתי כל כך, הרגשתי
עצב חזק ולא מוסבר, רק עצב. בלי סיבות, בלי הבנה, עצב טהור.
אמא שלי באה להרגיע אותי, ולאט לאט חזרתי לעצמי, וניסיתי
להסדיר את הנשימות הכבדות והעצובות. הרופא אמר שהכל בסדר,
שהוציאו הכל. ואני יכולתי להרגיש את הכאב החד של הסכין עמוק
בפנים, כאילו זה קורה עכשיו, ולעולם לא יגמר בעצם. כל תזוזה,
כל רגע, כאב חד שמנסה להזכיר לי שמשהו כן קרה, שאני לא בסדר
כמו תמיד. כאב שמשתלב יופי עם פנים מודאגות ועצובות, ועיניים
דומעות שמחכות לי מכל עבר, כאילו שאני אינני.

הצלקת נשארה ולא הצליחה להחלים. תמיד חשבתי שהיא פשוט רוצה
שאני אזכור אותה טוב, את הפרצוף המכוער של הימים הארורים האלה.
לפעמים בלילה, אני מתעוררת בצרחות. יש לי הרגשה של עצב כזה,
כמו אז, בחדר התאוששות. אבל עכשיו זה אחרת, ואף אחד לא בא
ומרגיע. אני מרגיעה את עצמי, מרגישה את החתך על הבשר החי,
כאילו שהזמן חוזר אחורה, ואני צריכה לעבור את זה שוב. אבל אני
יודעת שזה לא נכון. אני יודעת שזה נגמר, וכמעט שכבר שכחתי את
מגע הידיים הסדוקות על העור. אני יודעת שכל מה שנשאר זאת צלקת
מכוערת על בשר מכוער.
כל מה שנשאר זה שובל הכאב, שמתנוסס מהצלקת החוצה, צורב בדמעות
מלוחות בלי שום מטרה.