מבעד להבל הפה על הזכוכית, תמונות מהטיול האחרון
מה ראיתי:
שמים חצי כחולים, רחובות אפורים לגמרי,
ומטריות. ים של מטריות צבעוניות מסוככות על ראשים
ולהקת ציפורים קולניות משוחחות על ברושים.
שלושה סדינים על חבל כביסה
ורוח שעוברת, נוגעת, מרעידה,
שולחת ידיים קרירות לקרחת
ויוצאת במחול עם כובע.
ובעיקר אנשים, ראיתי, אנשים עצובים
מתהלכים להם לקראת מטרה לא מוגדרת
במבט מזוגג וקיום מטושטש,
ומים מתחת לגשר קופאים כמו הלב מתחת למעיל
והצעיף חונק -
תיכף יישמט הירח והוא תלוי על חוט דק שזנבו קשור לאווירון,
אווירון לבן, ראיתי, מבעד לחלון.

הטיול האחרון
כך היה הטיול
האחרון לפני שמתי
במרץ של השנה שעברה:
במטוס שבין שמים לארץ
בנקודה שבין תל-אביב לפריז
הן נראו לי אחת:
ערים גדולות בולעות
אנשים קטנים.

תל-אביב - פריז
תל-אביב זה לא כמו פריז.
בתל-אביב חייתי כל חיי, בפריז הייתי שלושה ימים,
וכבר זה מספיק לקבוע קביעות, לקבוע גבולות.
מטוס אחד ושתי פיסות שמים לא הופכים את העולם לכפר גלובלי קטן
כמו שנחמד לאנשים לחשוב. גם לי יש זוג כנפיים, תאמינו לי, לא
מגיעים איתן רחוק.
בפועל, בני אדם מסתגלים ותפיסות רומנטיות נעלמות: 'אין כמו
הבית' זה אולי מבחינת הבית. אני יודעת, אפילו שעוד לא היה לי
קשה באמת. אנשים קוראים לזה טראומות ילדות, אני קוראת לזה
זקנה מוקדמת.
מעולם לא אהבתי במיוחד את הבית.
(בפריז הייתי בת שתיים עשרה, מוקסמת, מכושפת אחר הלך העיר,
נהר הסיין קרץ לי והזוגות המתנשקים בפינה היו כמו תפאורה
לעיר קרה, אכזרית, שירקה אותי מתוכה החוצה
בחזרה לתל-אביב.)