צובעת את הכאב בגוונים של ורוד,
כשרציתי לוותר אתה ביקשת עוד.
ונתת לי לצאת פתח הדלת מבלי לחשוב,
למה לא עצרת לחשוב?!

נאבקת בעצמי כמו רוח סערה,
לפעמים כשאני אתך אני כל כך קלה.
וחושבת על דעותיי שהחבאתי היטב,
לא רוצה להחביא אותן יותר.

שמש שוטפת פנים נקיות,
אין איפור שיכסה.
ואני ישנה לידך ועיני פקוחות,
ולבי מחכה ומחכה.

אם תשאל אני אענה,
ואם לא תאמר אני אשתוק.
ואוזרת אומץ לדבר,
סוף סוף...

אז תקרא בין השורות,
לפעמים אני צריכה להתאמץ.
לספר לך כל מה שאני חושבת,
באמת.

25.2.2007