אנחנו שוכבים במיטת יחיד הקטנה שלך
סתם כי אנחנו מתעצלים לחבר עוד מיטה
אבל אני רוצה להאמין שזה בגלל שאתה כל כך
אוהב לחבק אותי.

הימים עוברים, רצים, טסים,
והחורף חולף עלינו מבלי לשים לב.
כל כך קפוא שם בחוץ,
וכל כך חם לי בפנים.

אני רחוקה מהבית.
צמודה אלייך.
והכי הכי מרוחקת ממך.

בחיים לא ביליתי כל כך הרבה לילות
עם מישהו שבכלל לא מכיר אותי.
ואני חוזרת ואומרת
שככה עדיף.

אומרים, שיהיה לי עצוב כשזה יגמר
שכמה שהכנתי את עצמי
זה לא באמת משנה.
אבל אני רוצה להתבגר.
להתגבר על כל הזכרונות שלא באמת נחוצים לי
אני מוכנה לשכוח ממך.

כבר העלמתי כמעט הכל,
את הפעם הראשונה שנישקת אותי,
ושהיית הולך איתי באמצע הלילה לקנות גלידה.
שהכרת את כל המילים של פורטיסהד,
ושהייתי נותנת לך לאכול לי מהצלחת.
שעשית איתי אהבה על הספה,
ושאתה הראשון שבאמת החזיק לי את היד.

ועכשיו, אני תוהה,
אם זה באמת נגמר כשרחוקים.
ואולי אני נותנת לעצמי לפספס
משהו באמת טוב.